HartmanSummer@Home Israeli Poetry as Social Criticism

Rachel Korazim July 7 & 9, 2020

I. Session I 1 1. “From the Place Where We Are Right,” 1 2. “A Tiny (Negligible) Event,” N. Alterman, The Seventh Column 2 3. “Day of Tidings,” Bluwstein 5 4. “Danino’s Race,” Natan Alterman 6 5. “Exile,” Balfour Hakak 13 II. Session II 14 6. “Dry Twigs,” Dan Almagor 14 7. “EQUAL AND MORE EQUAL,” Sammy Michael 17 8. “In My Shoes,” Dan Almagor 20 9. “POVERTY LINE,” Ronny Somek 22 10. “Black on Black,” Adi Keisar 23

The Shalom Hartman Institute is a leading center of Jewish thought and education, serving and North America. Our mission is to strengthen Jewish peoplehood, identity, and pluralism; to enhance the Jewish and democratic character of Israel; and to ensure that Judaism is a compelling force for good in the 21st century.

Share what you’re learning this summer! #hartmansummer

@SHI_america shalomhartmaninstitute hartmaninstitute

475 Riverside Dr., Suite 1450 New York, NY 10115 212-268-0300 [email protected] | shalomhartman.org

I. Session I

1. “From the Place Where We Are Right,” Yehuda Amichai

מן המקום בו אנו צודקים יהודה עמיחי מִן הַמָּ קֹוםשֶ ּבֹואָּ נּו צֹודְקִ ים, לֹא יִצְמְ חּו לְעֹולָּם פְרָּחִ יםּבָּאָּבִ יב.

הַמָּ קֹוםשֶ ּבֹואָּ נּו צֹודְקִ ים הּוא רָּ מּוס וְקָּשֶה כְ מֹו חָּצֵ ר.

אֲבָּלסְ פֵקֹות וְאֲהָּ בֹות עֹושִ ים אֶת הָּ עֹולָּםלְתָּחּוחַ כמֹו חֲפַרְ פֶרֶ ת, כמֹו חָּרִ יש. הּולְחִישָּ תִ עשָּמַ ּבַמָּקֹום שֶ ּבֹו הָּ יָּה הַ ּבַיִת אֲשֶ ר נֶחֱרַ ב.

From the place where we are right Flowers will never grow in the spring.

The place where we are right is hard and trampled like a yard.

But doubts and loves dig up the world like a mole, a plow. And a whisper will be heard in the place where the ruined House once stood.

1

2. “A Tiny (Negligible) Event,” N. Alterman, The Seventh Column

A. The special, loaded train had screeched. The Blue Shirted ones traveled to their gathering (event)

Youth were traveling, a flourishing, and fertile field. The sons were going to honor their teacher’s memory.

Our country has many splendid views But is there any to surpass the image of its youth?

It is about this that this column would sing with a leaded pen But the addict forces it to sing another song.

For the case of a tiny event Is taxing the lyrics. B. Next to Tulkarm, Gentlemen, next to Tulkarm- There the engine had stopped road-weary. Then among the train cars, good tidings, like a current; Just upfront, a watermelon field slumbers.

Day old watermelons, unripe, skin and water, Tiny, minute, like little fists. We can sing about the holiness of labor But these – no big deal, uproot, sweep away. It’s very hot and it’s not G’vat or Sde nahum No need for doubts, this is out of bounds.

Then fifty sons jumped off the train Blessed be the eye that saw and laughed!- Singing with joy and playfulness They want about destroying the plot.

There was a young Arab boy. Yelling Hurling, But he was but a small boy, a child. He did not stop the watermelon feast, After all who is he, facing cultured youth?

And when the train moved on, gentlemen It had now carried watermelon galore. The train also carried youth with their flag Who wished for some robbery, while making a pilgrimage? . 2

Here, we shall be stopped abruptly; rubbery? Laconic exaggeration! So we respond without pretense of innocence, This is what it’s called in all the dictionaries And sometimes it is worthwhile to call things by their name.

There are blemishes hidden from the eye And one should not catch and try them For living among us with altered names With false identity cards.

If we nurture great utopian visions It is compulsory to deal with tiny things. And do not say it is a microscopic matter For it is in the microscope that the germs are revealed.

3

4

3. “Day of Tidings,” Rachel Bluwstein

Now there were four men, stricken with zaraath, [at] the entrance of the gate. This day is a day of good news, (Kings II 7,3-9) For a long while the dreadful enemy Laid siege to Samaria; Four lepers brought her tidings, Brought tidings of freedom.

Like Samaria under siege – the entire land, The famine is too hard to bear. But I will not want news of redemption If it comes from the mouth of a leper.

Let one who is pure bring news and let the pure redeem, And if the pure proves unable – Then let me die among the ravages of the siege On the eve of the great day of tidings יֹום בְּ ׂשֹורָ ה / רחל וְאַרְ ּבָּעָּה אֲ נָּשִ ים הָּ יּו מְ צֹרָּ עִים חפֶתַ הַשָּ עַר – – – וַיֹאמְ רּו אִיש אֶ ל-רֵ עֵהּו: – – – הַ ּיֹום הַ זֶה יֹום- ּבְ השֹרָּ הּוא )מלכים ב', ז', ג-ט( ּבְשֶכְבָּר הַ ּיָּמִ ים הָּ אֹויֵב הַ ּנֹורָּ א אֶת שֹמְ רֹון הֵבִ יאּבְמָּ צֹור; אַרְ ּבָּעָּהמְ צֹרָּ עִ יםלָּּה ּבִשְ רּוּבְ שֹורָּ ה. לָּּה ּבִשְ רּוּבְ תשֹורַ הַדְ רֹור.

כְ שֹמְ רֹון ּבְמָּ צֹור – כָּל ץהָּאָּרֶ כֻּלָּּה, וְכָּבֵדהָּרָּ עָּב מִ ּנְשא. אַ ְך אֲנִי לֹא אֹבֶה ּבְ שֹורַ תגְאֻּלָּה, אִם מִ פִ ימְ עצֹרָּ הִ יא תָּ בֹוא.

הַטָּ הֹור ריְבַשֵ וְ גָּאַ להַטָּ הֹור , םוְאִ יָּדֹו לֹא תִמְ צָּ א לִגְ אֹל – אָּז רנִבְחָּ לִי לִנְפֹל מִמְ צּוקַ תהַמָּ צֹור אֹור לְיֹום ּבְ שֹורָּ ה הַ גָּדֹול. 1927

5

4. “Danino’s Race,” Natan Alterman

A week ago the newspaper wrote in glowing terms about our branch. Those appointed to check and classify, in the name of the Return to Zion and in the name of its law, those families from the Moroccan Diaspora.

The article described, firmly and with emphasis, the difficulties encountered by those who classify… how the work smokes and smolders… how their doubting hearts mutiny so that they even lose their sleep…

I read it all, fully understanding the holy nature of their work – they find themselves in the narrow straits between their duty, and the tears and rebellion, the wiles, of those awaiting the decree.

And yet, as I read this description,

I felt: that this soul searching is

Not the main issue.

It is, despite everything, only secondary.

It is, despite everything, only secondary.

As regards its importance for the individual

And even for the general public,

As opposed to the significance of the rebellion

6

And the battering force

Of such a clause:

“You should have seen us at work two months ago, before they did away with the restriction on the number of children. There were parents who actually didn’t believe us when we told them they cannot immigrate with more than five children. How can it be – they wept – that we can support five but not the others? In one of the small towns there was a young man, a plumber, a healthy, strapping fellow. He had seven cute kids, ranged according to height, aged twelve to two. At first he assumed I was joking. He simply stood there laughing happily, thinking he understood the jest. But gradually the meaning began to penetrate… he was terrible in his anger. “You see these two?” he yelled, “I’m going to strangle them on the spot. Two of them will die and then there will be five.”

A. Oren, “Davar”, quoting one of the screening committee

Yes, a news item like this one, I don’t know how you feel about it. I feel that maybe when this law was passed, the earth quaked beneath us, and cried out: “They – not you – are my children!”

In my opinion, by so doing we have twisted and distorted the foundation that creates a nation, its nature has been perverted its strength has been damaged, it has been weakened by the burden of those two infants, among the seven.

In my opinion, facing the podium of judges in all those halls where they check and classify, stands motionless the Return to Zion, daily slapped in the face by the hand of a convenient, craven law.

“The restriction was lifted two months ago”… yes.

7

But in itself it is only a small detail. So let’s bring another paragraph.

It’s hard to believe what it says, but let’s listen attentively:

“ Danino’s identity card indicates that he is incapable of physical labor. The doctor was told that he limps a little. The doctor asked Danino to run a few steps. Danino understood that he was facing a fateful test. He leaped forward with more energy than necessary, endeavoring to prove that he can walk and run with ease. He returns and stands before the doctor, his eyes pleading dumbly. The doctor is certain that Danino’s deficiency does not disqualify him. In the hall, decorated with pictures of the king and his flags, the disqualified families are sobbing – while those families found eligible for disperse quietly, secure in their anticipation of a great future.”

S. Tevet, “Ha’aretz”

Yes, this item too is not missing.

It, too, must not be forgotten, this silent page of shame.

This disgraceful page about the father who leaped, leaped

And ran, while his little ones looked on silently.

A page of shame about a father for whom the Return to Zion

Decreed that he should jump, and he, in his circle,

Hastened, hurried, with a prayer in his heart to God above

To help him, that we shouldn’t discern the defect in his leg…

And God above heard! This is what God said to him:

“Run, run, my servant Danino… run, don’t stumble.

I am with you! If this is the Law of Israel,

We will prevail together, as one!

8

Run, run, my servant Danino… I am your help…

Run, run, don’t be afraid, because I will hide your blemish.

But I will not hide the insult to the revival of My people whose brightness sparkles in your tears.”

*******************************************************

I do not know what you may think, as long as

We still have (in spite of bad mouth and bad pen expressions) some might and dignity

To give up the luxury of this insult

Even if we recon and calculate to check

Our standard of living to its top,

We do not have the slightest right to refuse

Immigrant Danino, regardless of his limp,

As long as we still live off him a bit

In the name of fundraising for Aliya

If we do not change these ways

We will distort the principal

For which Zion stood at war

For which it may yet have to battle more.

9

נתן אלתרמן- ריצתו של העולה דנינו 1955

"דבר", לפני שבוע, כתבה פרסם בשבח שלוחינו. אלה הממונים לברר ולמיין, בשם שיבת-ציון ובשם - חקה, את משפחות גולת מרוק בתור.

ספרה הכתבה, בתקף ובהבלט, על קשי מלאכתם של הממיינים... על עשנה וכווייתה... על מרי לבם המתלבט והמסב, אפילו, נדודי שינה...

קראתי הדברים. הבנתי עד מאד לקדש עמלם, להקלעם בצר בין החובה ובין הצרי והדמעות ושלל התחבולות של המחכים לגזר...

ובכל זאת, בקראי את התיאור הזה הרגשתי: לא הלבט הנפשי הלה ראוי לתשומת לב ראשית במחזה... הוא, חרף כל, עניין שני במעלה.

הוא, חרף כל עניין, שני במעלה, מצד חשיבותו לפרט ואף לכלל, כנגד משמעות המרי והאלה של קטע שכזה דרך משל:

"צריך היית לראות אותנו בעבודה לפני חודשיים. בטרם בטלו את ההגבלה על מספר הילדים. היו הורים שממש לא האמינו כשאמרנו להם כי לא יוכלו לעלות עם יותר מחמשה ילדים. איך זה – בכו בדמעות – את החמשה נוכל לפרנס ואת האחרים לא? והיה שם, באחת העירות בחור אינסטלאטור, בריא וחבוב, ועימו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתיים. בהתחלה היה בטוח שאני מתלוצץ. פשוט עמד לו וצחק מרוצה על שהבין את המהתלה. אבל מעט מעט החלו מדברים חודרים להכרתו... נורא היה בזעמו. – אתה רואה שנים אלה? צעק. אני חונק אותם על המקום. ימותו השנים ויחיו החמשה". א. אורן, "דבר", מפי אחד מאנשי צוות-המיון.

כן, קטע שכזה. איני יודע מה דעתכם על-כך. דעתי על-כך היא שאולי בקום חוקנו זה חרדה האדמה תחתינו ותקרא: הם – לא אתם – בני!

דעתי היא כי בכך שונה ויתעוות יסוד יצרי-אומה ונסתלף טבעה 10

ונתבזה כוחה אשר כשל משאת את שני התינוקות בין השבעה.

דעתי היא שאל מול שלחן הדיינים בכל אותם חדרי מיון, עומדה בלי ניד שיבת-ציון והיא יום-יום מוכה פנים ביד חוקה נוחה ופחדנית.

"ההגבלה בטלה לפני חודשיים"... כן . אך אין היא כי אם פרט. לכן יובא נא כאן עוד קטע של הוי. כמעט לא ייאמן דברו, אך לו נקשיבה לו בראש מורכן :

"בכרטיס האישי של דוד דנינו נכתב שאינו מסוגל לעבודה גופנית. לרופא נאמר שהוא צולע במקצת. הרופא מבקש מדנינו לרוץ מדפר צעדים אנה ואנה. דנינו מבין שלפניו מבחן של חיים ומות. הוא מנתר במרץ רב מן הדרוש ומשתדל להוכיח שמיטיב הוא ללכת ולרוץ. הוא חוזר ועומד מול הרופא ובעיניו מבט אילם. הרופא סבור שהפגם שבדנינו אינו פוסלו. – באולם, המקושט בתמונות המלך ובדגלוניו, מתייפחות המשפחות שנפסלו. - - המשפחות שאושרו לעליה מתפזרות בשקט ובביטחון. בציפייה לעתיד הגדול". ש.טבת, "הארץ" כן, קטע שכזה גם הוא בל יעדר . גם הוא בל ישכח. דף אלם ואשם . דף בזיון של אב אשר ניתר, ניתר ורץ, ותינוקיו רואים דומם .

דף בזיונו של אב אשר שיבת-ציון ציוותה עליו קפץ, והוא, בעיגולו , אץ, אץ, ובלבבו תפלה לאל עליון כי יעזרו לבל נרגיש חולי רגלו...

ואל עליון שמע! וכה אמר לו אל : רוץ, רוץ, עבדי דנינו... רוץ כי לא תמעד. אתך אני! עם זה החוק-לישראל , יכול נוכל לו שנינו כאחד!

רוץ, רוץ, עבדי דנינו... עזרך אני... רוץ, רוץ ואל תחת. כי אכסה מומך. אבל לא אכסה עלבון תחיית עמי אשר זיוה נוצץ בדמעך.

********************************************************************************** איני יודע מה דעתכם דומה כי עוד יש בנו בכולנו )למרות לזות שפתיים ולזות העט( גם כוח גם כבוד כדי ויתור על לוקסוס זה של התבזות

11

אם גם חשבון כספי נבוא ואם פנה נפנה לסקור רמת חיינו עד שיאה אין לנו צל של זכות לדחות בעלבונו את העולה דנינו חרף הצליעה כל עוד חיים אנו קצת על חשבונו בתוקף מגביות בשם העלייה

באם לא נשנה טיבו של זה הקו ילך ויסתלף אותו עיקר ויסוד אשר למענו עמדה ציון בקרב ולמענו יום קרב אולי נכון לה עוד

12

5. “Exile,” Balfour Hakak

My grandfather’s priestly garments were transparent גלות בלפור חקק סבי היו לו בגדי כהנה שקופים His mother embroidered the hem of his blue robe ורקמה לו אמו בדש הכותונת .With beautiful gold bands התכלה פסי זהב יפים. She took pleasure etching his name וחקקה לו את שמו בעונג .In letters of silver, pure light באותיות של כסף, אור מזקק. My grandfather, Murad ben Raphael Hakak סבא שלי, מורד בן רפאל חקק. Like Abraham from Ur, my grandfather came up ועלה סבי כאברהם מאור .From that same land, in the same manner מאותה ארץ על פי אותו דבור. .He came to the same homeland עלה עלה אל אותה אדמת מולדת. No longer did he have ולא הייתה .His gorgeous robe לו עוד הכותונת הנחמדת. His supremacy was gone ואבדה לו שררתו His face shone with grief ואבל נגה פניו The silver was tarnished And the gold butchered. ומשחת הכסף My grandfather was a peddler in the markets, selling his treasures ומשחט הזהב. Tattered clothing, second-rate merchandise ובשוקים רכל סבי מכר את אוצרותיו Slow of speech, a forsaken prophet. בגדים בלים, מרכלת אכזב

לשונו כבדה, נביא נעזב. .My grandfather was a sorrowful king He was born to silken garments, rich embroidery and fine raiment. סבא שלי מלך עצוב. But when he was exiled to the land נולד בבגדי משי ורקמה בגדי חמודות. .His clothes were spoiled and his splendor ruined וכאשר גלה אל ארץ When he died they draped him in his shroud like a splendid robe נשחתו בגדיו נשחת הודו. The Tallit he received from his father, his inheritance רק במותו הלבישוהו תכריך כעטרת .Was etched with the blue letters of holiness טלית שקבל מאביו טלית ירשה חקוקה תכלת אותיות של קדשה. Along the whole length of the Tallit I thought I could see Beautiful bands of gold. Pure light. ולאורך הטלית דמיתי לראות My grandfather. Murad ben Raphael Hakak פסי זהב יפים. אור מזקק. סבא שלי. מורד בן רפאל חקוק.

13

II. Session II 6. “Dry Twigs,” Dan Almagor They all speak of the good old years But every sun of Yemen, in Rechovot, Remembers, how the farmer Yonathan Had caught two Yemenite girls Who were in the vineyard picking, at twilight, Not grapes, just dry twigs Dry twigs to feed their oven. He caught them both, farmer Yonathan And lashed them both at length with a whip Hard blows like dry twigs Like dry twigs

Then he tied them both with a thick rope To his donkey’s tail And thus, riding proudly He entered the colony. In the main street, in front of all A farmer on a donkey, his whip flying high And the two women, fearful and ashamed Who were trying to pick a few dry twigs A few dry twigs Tied to a rope as if led to the gallows, The whole colony is watching silently, And they all know Farmer Yonathan is of a good family And Yonthan cries out: this is what thieves deserve, To be tied by a rope to the end of a tail. People ask whispering? What did they steal? In the vineyard, they picked dry twigs A few dry twigs A few dry twigs

On the hilltop, the bell is tolling In the main street the crowds gather The farmer is riding, waves to a friend The street is long, and more crowded than ever. The women march, lowering their eyes. But they know their little son is watching. In the main street, there in the wide street He sees his mother, tied to a tail He sees his mother, tied at her throat, Pulled, degraded to dust, in the street.

He sees how they all are watching silently He sees smiles and hears a cry: 14

“Mom, come see! A parade” All the colony people know well That Yonathan is from a good family. They are those who are saying, well done, that’s right They should see it is forbidden to steal. The son is looking. He had learned in the cheder About the innocent son, who was almost bound. And here in the street, in front of the congregation His mother is lead to the binding Instead of a knife, the whip is lashing The wood for the sacrifice – a bunch of dried twigs Dry twigs…

Yes, since, then many years went by The son is already a grandfather, hair greying Many memories passed and faded. But he will never forget That evening. כולם מדברים על "השנים הטובות " אך כל בן תימן במושבה רחובות עוד זוכר מעשה באיכר יונתן , שתפש שתי נשים מבנות תימן , המלקטות בכרם בין השמשות לא ענבים, רק זמורות יבשות , זמורות יבשות , זמורות יבשות להסיק תנורן . הוא תפש את שתיהן, האיכר יונתן והצליף ארוכות על השתיים בשוט , וקשות המכות כזמורות יבשות , כזמורות יבשות . אז קשר את השתיים בחבל העב אל חמורו, לקצה הזנב , וככה, רוכב בגאווה נכנס ברכיבה אל המושבה וברחוב בראשי לעיני כולם איכר על חמור, ושוטו מורם , ושתי הנשים נגררות מאחור , קשורות בחבל לזנב החמור , שתי נשים חלשות, חששות, מתביישות שניסו ללקט קצת זמורות יבשות , קצת זמורות יבשות . קשורות לחבל, כמובלות לתלייה , וכל המושבה מביטה בדומייה , 15

ויודעת כל המושבה : האיכר יונתן ממשפחה טובה . וקורא יונתן: זה דינו של גנב , להיקשר בחבל לקצה הזנב . מה הן גנבו? נלחשות הלחישות הן בכרם ליקטו זמורות יבשות קצת זמורות יבשות זמורות יבשות !? זמורות יבשות ! במרומי הגבעה מדנדן פעמון , וברחוב הראשי מצטופף ההמון . ורוכב האיכר ומנפנף לידיד , והרחוב הוא ארוך והומה מתמיד . צועדות הנשים, משפילות מבטן , אך יודעות שצופה בהן בנן הקטן . וברחוב הראשי, שם ברחוב הרחב הוא רואה את אמו הקשורה לזנב , הוא רואה את אמו הקשורה בצוואר נגררת, מושפלת ברחוב עד עפר . הוא רואה איך כולם בשתיקה מביטים , הוא רואה חיוכים ושומע צווחה "אמא, בואי, תראי! תהלוכה "! ויודעים כל בני המושבה : האיכר יונתן ממשפחה טובה . ויש האומרים: טוב עשה, ככה טוב . שידעו, שיראו שאסור לגנוב . והבן מתבונן. הוא ב"חדר" למד על הבן התמים שכמעט נעקד , והנה כאן ברחוב, לעיני העדה מובלת האם לעקידה , ובמקום מאכלת פולח השוט . ועצים לעולה - צרור זמורות יבשות , זמורות יבשות ... כן, מאז כבר חלפו שנים למכביר . והבן הוא כבר סב, שערו האפיר . והרבה זכרונות כבר חלפו ודהו . אך לעד לא ישכח את הערב ההוא

16

7. “EQUAL AND MORE EQUAL,” Sammy Michael

I remember one summer’s day. My oldest brother, Shaul, the soldier, didn’t come home from the army base, although he was serving close to home and spent most evenings with us, in the ma’abara. We assumed he was embarrassed to come empty handed: whenever he had the chance to fill his bag from the unit’s kitchen he would hurry home to us…

That evening he didn’t come.

“Nazima,” Father asked my mother, “Is anything left?”

Ever since Father lost his sight his appetite had grown immoderately; not only that – he demanded food angrily, like a starving infant, completely ignoring his children’s hunger. My father had not come to terms with his blindness and could not adapt… we had to stretch ropes from our canvas hut to the outside toilet and shower, and Father would take hesitant steps, clinging to the taut rope, to cross the yard. No matter how many times he hit his head on a tree or the wall when he reached his destination, he never learned to be careful.

At night, when nobody was around, he refused to make the fearful journey alone … Mother was forced to buy him a bedpan – and Father would slide out of bed and do what he needed right under our noses, with lots of noise and stink.

These habits made us all loathe him. Father – that lofty figure, the backbone of the family, our supreme Authority… crumbled before our eyes, bit by bit, leaving us nothing but aversion and Disgust. If we didn’t openly humiliate him it was only out of fear of my brother Shaul.

Shaul’s attitude towards Father amazed us all. We simply couldn’t understand it. Every day, Painstakingly, he gathered up the fragments of his shattered image to treat him with respect. They didn’t talk much – just a few whispered words. But if I closed my eyes and listened, I could forget, just for a moment, the filth-marsh-swamp into which we had sunk. For a brief time my father was again the old eagle with plucked Feathers, suddenly spreading his wings, beating them potently – vainly seeking to soar, to scale the heights he would never see again…

These brief experiences gratified Father no end but sometimes they left him feeling sad. When Shaul was with us Father made an effort not to use his rope – his clown act – to get to the lavatory… but his body was inclined to betray him.

His muscle control weakened, especially his bladder control, and one day, right in front of Shaul, it happened. Father was sitting on his stool as usual – and suddenly the yellow, revolting liquid streamed and spread under him.

I saw Father freeze when he felt it, but Shaul merely placed his hand on his shoulder, as though nothing had happened, saying cheerfully:

“Ah, Daddy, I forgot to tell you the most important thing – today I was promoted to sergeant!” 17

“Let me feel,” mumbled Father, “Let me feel it with my fingers… after you sew the new stripes on your sleeve.”

“Tomorrow, Daddy, tomorrow for sure!”

Only later, after Shaul left the hut, did Father burst into tears…

שווים ושווים יותר - מאת סמי מיכאל

זכור לי ערב קיץ אחד. אחי הבכור, שאול ,שהיה חייל - לא הגיע הביתה מהמחנה, למרות ששירת בקרבת מקום ונהג לבלות את מרבית הלילות אתנו, במעברה. שיערנו שהתבייש לבוא בידיים ריקות: כשהיה עולה בידו למלא את ילקוטו ממטבח-היחידה נהג למהר אלינו ברגל קלה ... אותו ערב לא בא.

"נאזימה", אמר אבא אל אמי, "נשאר משהו"?

מאז אבד לאבא מאור -עיניו גדל תאבונו עדי הגזמה; זאת ועוד - הוא נהג לתבוע מזון ברוגזה של תינוק מורעב תוך התעלמות גמורה מרעבונם של ילדיו. אבי לא השלים עם עיוורונו ולא נטה להסתגל... נאלצנו למתוח למענו חבלים מהבדון שלנו אל בית-השימוש ואל המקלחת שבחוץ, ואבא נהג לדדות בפסיעות מהססות ,מחזיק בידו את החבל המתוח וחוצה את החצר - וכל כמה שנחבט בראשו בעץ או בקיר, משהגיע למחוז חפצו, מעולם לא למד להיזהר .

בלילות, באין איש בחוץ, סירב לצאת לבדו למסע-האימים... אמא נאצלה לקנות לו עביט - ואבא היה גולש מעל יצועו ועושה את צרכיו ממש מתחת לנחירינו, ברוב רעש וצחנה .

במנהגיו אלה המאיס אבא את עצמו על כולנו .אבא - הדמות הנשגבה, עמוד-התווך של המשפחה, הסמכות העליונה שלנו... התמוטט לעינינו שלב-אחר-שלב ולא הותיר בנפשותינו כל-מאומה פרט לסלידה ושאט-לב. לא הכלמנו אותו בגלוי רק משום הפחד מפני שאול אחי.

יחסו של שאול כלפי אבא הפליא את כולנו ונסתר מבינתנו. מדי יום ביומו טרח וליקט את רסיסי הדמות המנותצת על מנת לחלוק לה כבוד. הם לא הרבו לשוחח ביניהם - רק מלים ספורות שהוחלפו

חרש. אולם, אם עצמתי את עיני והקשבתי להם - שכחתי לרגע את הביצה-הטובענית - המסואבת אשר בה שקענו וחיינו .ברגעים קצרים אלה היה אבי כאותו נשר זקן ומרוט- נוצות שפרש במפתיע את כנפיו וחבט בהן באון - מבקש, לריק, להמריא ולהעפיל אל הפסגות שלעולם לא יראה עוד...

חוויות-התנשאות קצרצרות אלה העניקו לאבא אושר מופלא... אך לעתים הותירו בו רק עגמת-נפש. כשנמצא שאול בינינו היה אבי מתאפק שלא להחזיק בחבל, - מעשה מוקיון, - על מנת להגיע בעזרתו לבית-השימוש... אלא שגופו נטה לבגוד בו . 18

שליטתו בשריריו רפתה והלכה, ויותר מכל התקשה לחלוש על השלפוחית שלו – וכך, יום אחד, ממש לעיני שאול אחי, אירע הדבר. אבי היה ישוב, כדרכו, על השרפרף שלו – ומתחתיו ניגר והתפשט לפתע הנוזל הצהבהב ,המבחיל.

ראיתי את אבא קופא תחתיו ומתאבן, כשחש במתרחש. אולם שאול רק הניח את ידו על כתפו, כאילו מאום לא אירע, וקרא בששון:

"אה, יא -אבא, את העיקר שכחתי לספר לך: היום הועליתי לדרגת סמל"!

"אני אמשש –" מלמל אבא, "אמשש באצבעות את הדרגה... אחרי שתתפור את הסרטים החדשים על השרוול."

"מחר, על בטוח, יא-אבא"!

רק אחר כך, כשיצא שאול את הבדון שלנו - פרץ אבי בבכי ...

19

8. “In My Shoes,” Dan Almagor

For some people a Palestinian is Yasir Arafat, A youth throwing a Molotov cocktail at a bus, A boy hurling taunts at soldiers and cursing their mothers. When you say “Palestinian” to me, I think of Walid. The only Palestinian I know and who knows me, And with whom I converse (in my language, of course). He is thirty or so, married with children, Has a pleasant smile and speaks passable Hebrew. An intelligent fellow, with a degree in accounting Who reads for pleasure classical Arab poetry, Philosophy and religious works. He has a good sense of humor and he’s an optimist. I wish I had more friends like him. He uses his education in our local supermarket, Weighing vegetables and making home deliveries. In his spare time he washes cars or cleans apartments in our neighborhood, as many hours as possible. He has a family to support and he may not be able to come tomorrow. There might be a curfew. Or he might find himself “inside” like his brother Six months administrative detention without trial. Every day he has a story to tell. Minor incidents, not what you would call atrocities. His identity card was torn up by a reserve soldier for no particular reason. Trucks turned up suddenly with soldiers without uniforms and loaded a few of his cousins -- (our cousins). Some people think of Yasir Arafat or Abu Nidal

When you mention Palestinians. I think of Walid. When we tactfully offered Walid parcels of secondhand clothes for his relatives in the village He accepted gratefully without taking offense. How strange to think that someone, somewhere In Walid’s village near Nablus, Is wearing my shoes now. Once, not so very long ago, I was in his shoes.

20

בנעליים שלו – דן אלמגור יֵש אֲ נָּשִ ים, שֶּבִשְבִ ילָּם פָּלַסְטִ ינִי זֶה אִ יש עִ ם זְקַ ן־לְחָּ יַיִם וְכָּפִ ּיָּה, אֹו יֶלֶד שֶ זֹורֵ ק ּבַקְ יּבּוקֵ תַבְ עֵרָּ ה, שֶ שֹורֵ ף אֹוטֹוּבּוס. ּבִשְבִ ילִי, פָּלַסְטִ ינִי זֶה נָּעִ ים – הַ פָּלַסְטִ ינִי הַ ּיָּחִ יד שֶאֲנִי מַכִ יר הֵ יטֵ ב. הַ פָּלַסְטִ ינִי הַ ּיָּחִ יד שֶמַכִ יר אֹותִ י. שֶמְדַּבֵראֵ לַי)ּבִשְ פָּתִ י, כַמּובָּן!(.

לֹא נֹוחַ לִי לְהַגִ ידשֶ הּוא הֶחָּבֵר שֶ לִי. כָּל אֵ לֶה שֶ עֲרָּ בִ ים עֹובְדִ ים אֶצְ לָּם אֹומְרִ ים םשֶהֵ חֲבֵרִ ים שֶ לָּהֶם. הּוא ץרֹוחֵ תאֶ הַמְ כֹונִית שֶ לִי, מְמַ ּיֵן ּבַ“ּסּופֶ ר־מַרְ קֶ ט”שֶ לָּנּואֶ ת הַ ּיְרָּ קֹות, שֹוטֵף ּבַּבִ נְיָּן שֶ לָּנּו תאֶ הַמַדְרֵ גֹות ּומְקַ ּבֵלּבְ לִי עֶלְּבֹון, ּבְ כָּבֹוד, אֶת שַקֵ יהַּבְ גָּדִ ים הַמְ שֻּמָּשִ ים תוְאֶ הַ ּנַעֲלַיִם שֶ לָּנּו, לשֶ חֲבֵרֵינּו. ּומְחַ ּיְֵך.חִ ּיּוְך עָּצּוב כָּזֶה, שֶ ּנַעֲשֶ ה פָּחֹותּופָּחֹות אֹופְטִ ימִי מִ ּיֹום לְיֹום. וַאֲנִי חמֻּכְרָּ לַעֲזֹר לֹו. מֻּכְרָּ ח. הּוא שֹואֵ ל אֹותִ י: ה“מָּ יִהְ יֶה? מָּ ה יִהְ יֶה?” אֲנִי לֹא יָּכֹוללְהַּבִ יטלֹו ּבָּעֵינַיִם. מִישֶ הּוּבַכְ פָּרשֶ לֹוהֹולְֵך עַכְשָּו ּבַּנַעֲלַיִם שֶ לִי. אֲבָּל לֹא מִ זְמַ ן, קרַ לִפְ נֵי ןזְמַ לֹא רָּ ב, אֲנִיהָּ יִיתִ יּבַנַעֲלַיִם שֶ לֹו.

21

9. “POVERTY LINE,” Ronny Somek

As if one could really draw a line and say: Below this is poverty. This bread, the color of cheap makeup Has turned black And the olives in a small dish On the tablecloth. In the air, doves flew in saluting flight To the sounds of the bell held by the kerosene seller in his red cart, There was also the sound of rubber boots landing in muddy earth. I was a child, in a house they called a hut, In a neighborhood they called a ma’abara (transit camp).

The only line I saw was the horizon. Beneath it everything looked like

Poverty.

22

10. “Black on Black,” Adi Keisar

My grandmother loved me with a thick accent spoke to me Yemeni words I never understood, And as a child I remember How scared I was to stay alone with her Out of fear that I wouldn’t understand the tongue in her mouth which she kept singing to me with a smile. I didn’t understand a single word she said The sounds far, far away Even when she spoke closely. Once I remember, She bought me a pineapple yogurt And after I punched a hole with my thumb in the thin aluminum lid And drank it all, I wanted to say thank you But didn’t know Which language to use, so I went to the big garden Plucked a flower and handed it to her, Sheepishly. I remember How much awkwardness stood between us of one blood And two muted tongues. She washed the yogurt cup Silently Filled it with water And placed the flower in it. I never understood a word she said, My grandmother, But I understood her hands I understood her flesh Even though she never Really understood The words I said And simply loved my little body The daughter of her daughter. And sometimes the heart asks Strange things for itself Like to learn Yemeni

23

And return to her grave Lay lips to the earth And cry into it All that that little girl had to say And mainly to warn her That the flower I’d given her Was full of ants

שחור על גבי שחור עדי קיסר בְמִבְטָּ אכָּבֵד אָּ הֲבָּה אֹותִ יסָּבְתָּ א שֶ לִי הוְדִבְרָּ אֵ לַי דִ בּורִ יםתֵ ימָּ ּנִּיִים שֶאַ ף פַעַם לֹא הֵבַנְתִ י, ּובְ תֹור יַלְדָּה אֲּנִי זֹוכֶרֶ ת אֵיְך פָּחַדְתִ ילְּהִשָּאֵ ראִתָּ ּה לְבַד מֵ חֲשש שֶ לֹא אָּּבִ ין תאֶ הַ לָּש ון בְפִ י ה שֶּהִמְשִ יכָּה לְנַגֵןאֵ לַי בְחִ יּוְך, וַאֲּנִי לֹא הֵבַנְתִ י מִ לָּהאַחַ תשֶאָּמְרָּ ה וְהַצְ לִילִים ּנִשְמְ עּו רְ חֹוקִ ים רְ חֹוקִ ים גַם כְשֶדִבְרָּ האֵ לַיקָּ רֹוב. ּופַעַם אַחַת אֲּנִי זֹוכֶרֶ ת, קָּ הנְתָּ לִי פְרִ ילִי אָּ נָּנָּס וְאַ יחֲרֵ שֶ ינקַבְתִ בָּאֲ גּודָּ ל אֶת עֲטִ יפַתהָּאָּ לּומִ ינְיּום הַדַקָּ ה וְשָּתִ יתִ י הַ כֹל, רָּ צִ יתִ י לֹומַ רתֹודָּ ה אֲבָּל לֹא יָּדַעְתִ י בְאֵ יז ו שָּ פָּהצָּרִ יְך וְ יָּצָּ אתִ י לַגִ נָּההַגְ דֹולָּה קָּטַפְתִ י פֶרַ ח וְּהִ גַשְתִ י לָּּה אֹות ו, מְ ּבֻּיֶשֶ ת אֲּנִי זֹו כרֶ ת כַמָּ ה מְ בּוכָּה העָּמְדָּ בֵינֵינּו שֶ ל םדָּ אֶחָּד ּושְתֵ ילְשֹונֹות וְּהִ יאשָּטְ פָּה תאֶ גְּבִ י ע הפְרִ ילִי ּבִשְתִ יקָּ ה מִ הלְאָּ ב ו מַ ּיִם וְּהִ ּנִיחָּ ה ב ו אֶ ת הַ חפֶרַ שֶ נָּתַתִ ילָּּה. אַ ף פַעַם לֹא הֵבַנְתִ י מִ לָּה מִמָּ השֶאָּמְרָּ ה סָּ בתָּ א שֶ לִי, אֲבָּל תאֶ הַ יָּדַ ּיִם שֶ לָּּה הֵבַנְתִ י 24

אֶת רהַבָּשָּ שֶ לָּּה הֵבַנְתִ י לַמְ רֹות שֶאַ ף פַעַם לֹא הֵּבִ ינָּה בֶאֱמֶת תאֶ הַמִ לִים שֶאָּמַרְתִי וְרַ ק אָּ הֲבָּה אֶ ת הַ גּוף הַקָּטָּ ן שֶ לִי שֶ ל הַבַת שֶ ל הַבַת שֶ לָּּה. וְלִפְעָּמִ ים הַ לב מְ בַקֵ ש לְעַצְ מ ו דְ בָּרִ ים מּוזָּרִ ים כְ מו לִלְמֹדתֵ ימָּ ּנִית וְלַחְ זֹר לַקֶ בֶר שֶ לָּּה לְהַצְמִ יד שְ פָּתַ ּיִם לְתֹוְך הָּאֲדָּמָּה וְלִצְ עֹקפְ ּנִימָּה אֶת כָּל מָּ השֶהָּ יָּה לַיַלְדָּ ההַּהִ יא לֹומַ ר ּו ְב ִע ָּקר ְל ַה ְז ִּהיר אֹו ָּתּה מֵהַ פֶרַ ח שֶהֵבֵאתי לָּּה חפֶרַ מָּ לֵאּבִ נְמָּ לִים..

25