Modesty and Piety: Improving on the Past

Modesty and Piety: Improving on the Past by: Michael K. Silber The Hebrew University of Jerusalem The well known “coat of arms” of the priestly Rapaport family first appeared as a colophon at the end of Avraham Menachem Rapa of Porto’s Mincha Belulah (Verona, 1594), fol. 207b, readily at HebrewBooks.org (here). Instead of a motto, a banner proclaimed the author’s name above and below the shield which featured a pair of hands raised in priestly benediction in the upper half, while below was depicted a crow (Rabe in German) on a branch, a reference to the author’s family name. The shield is flanked by two heraldic supporters, and this is what interests us here. The supporters feature two female torsos rampant facing away from the shield. They are nude from the waist up. It was by no means rare to encounter nude women in Hebrew books between the sixteenth and the early eighteenth centuries, even prominently displayed on the covers (Adam accompanied at times by a buxom Eve is a ready example). But no doubt such nudity proves unsettling to the Orthodox public nowadays. Benjamin Shlomo Hamburger’s recently published magisterial three volume history, Ha-Yeshiva ha-Rama bi-Fiorda (Bnei Brak, 5770) is a rich, learned study by one who has dedicated many scholarly books to the heritage of German Jewry. The volumes are noteworthy also for their rich illustrations, but one in particular catches the eye. A chapter dedicated to Baruch Kahana Rapaport who served for many years as rabbi of Fürth (1711-1746), reproduces, as many a study on the Rapaports, the “coat of arms” fromMincha Belulah (volume 1, page 390). But the supporters here have been modestly transgendered and piously rendered with beards!

Several studies by Jacob J. Schacter and others have noted the tendency to “verbessern” the past in Orthodox historiography. This then is a modest (but not very pious) contribution to the topic from the perspective of visual evidence of the past. Addendum: Dan Rabinowitz the Seforim blog It is indeed import to note as Dr. Michael K. Silber has, that we have yet another example of doctoring history to conform with today’s anachronistic views. But, we should note that this is not the first time the Rapoport coat of arms has undergone a change. Before turning to this early example, we need to a make a few points. As Dr. Silber notes, this coat of arms appears at the end of the first edition of Mincha Belulah, Verona, 1594. Rapoport created this herald and the herald contains allusions to his name – Rapoport. Hida, R. Hayyim Yosef David Azulai, no Reform rabbi, includes an entry on Rapoport in Hida’sShem HaGedolim (Machret Seforim, Mem, sub. Mincha Belula). Importantly, although the herald appears at the back of Mincha Belulah, Hida calls attention to this herald. Hida notes that “Rapoport” is spelled differently on the herald than on the title page. But, no where does Hida question the inclusion of the bare-breasted women on this rabbinic herald. Moreover, Hida doesn’t alert that reader that if one looks up the herald there are these “offensive” images. Hida’s silence is remarkable but only if one ignores the prevalence of such imagery in Hebrew books. That is, Mincha Belula is not the only work to include such imagery. For example, as we have previously discussed, other works include similar imagery (see here, here, here, here, for examples of nudes, and here for examples of mythological images). We also note that this was not the first time the herald from the Mincha Belulah has been modified. In the 1989 Beni Brak reprint of Mincha Belulah, the images are also altered. While they haven’t been turned into men, the women are more modestly clothed. The image below is taken from this edition. Eliyahu Bachur in Isny

ELIYAHU BACHUR (1469 – 1549) IN ISNY by: Dan Yardeni

Dan Yardeni, an engineer by profession (Technion – Israel Institute of Technology, 1963), is entrepreneur specializing in cutting edge materials and materials production processes.

As sideline, he researches problems in the history of Hebrew books printing and printers. He also contributes articles to the Culture and Literature sections of Haaretz and other Israeli newspapers. This is his first post at the Seforim blog.

A little street in Tel Aviv commemorates the personality of a colorful Jewish culture hero at the time of the Italian Renaissance, known as Eliah Levita by Christians and Eliyahu Bachur by Jews. While he considered himself primarily a linguist, he was also a teacher, translator, writer and editor, debater, poet, singer and humanist with a deep sense of social awareness, which he expressed in sharply worded satires. While all his life he was an observant Jew, he was also a close friend and teacher of the greatest Christian scholars of his day and became a foremost “cultural agent” between Judaism and Christianity. Eliahu Bachur’s unusual name is due to the fact that he remained a bachelor for a long time, and later adopted the epithet in the sense of Bachur – Chosen (see his preface to Sefer HaBachur, Isny 1542 where he explains the name of the היות שם כינויי משונה ובשם בחור מכונה .…“ :book and comments …. ” ). He was born in southern Germany in 1469 and died and was buried in Venice at the age of 81, a rather advanced age at the time. Most of his life he lived and worked in Italy. For a brief period of two and a half years, between 1540 and 1542, Eliyahu Bachur moved to the small town of Isny in the picturesque Allgäu region of southern Germany. Isny was at that time a a free self-governing city organized as a republic within the Holy Roman Empire, then under the rule of Charles V. Eliyahu Bachur was invited by the Christian reformer and Hebraist Paulus Fagius to work with him as editor and proofreader in the printing-house, which Fagius had founded in Isny. Despite the burden of his seventy-one years, Eliyahu accepted the invitation, left his home in Venice and crossed the Alps to live in that little town. Why did he do it? The large and world famous printing-house of Daniel Bomberg in Venice, where he had worked as an editor and proofreader for many years, ceased operating at that time and Fagius was offering him a good job and, most important, undertook to print the books Eliyahu had written. Eliyahu Bachur describes his journey to Isny at the end of his book ‘Tishbi,’ the first of his books to be published in the new printing-house. (The name of the book alludes to his name, Eliyahu). The book, printed in typical Ashkenazi Hebrew typography, constitutes a kind of dictionary describing 712 roots of Hebrew words. And so he writes in the preface to the book: “… I beg anyone, scholar or student who reads this book and finds a mistake or error, to note that it is the fruit of haste since I was in a hurry to reach this place and when I left my house the book was not yet finished, and as I was en route, crossing lands of raining hills and mountains I stood trembling, weighing matters up in my mind and writing them in my heart, and then, when I reached the inn, I opened my case, took out my notebook and wrote down the things which the Lord had put into my heart.” We know of sixteen titles (sometimes in 2 editions, with and without Latin translation), which Eliyahu Bachur published in Isny. He may have printed more, of which no copies survived. Most of the time he was the only Jew in that Christian town which was so devoutly Protestant that it did not allow Catholic Christians to reside within its walls. The contents of his books, and the texts which he wrote and appended to them, are of great interest still today. Most touching is the reflected conflict between his desire to publish the books he had written and the longing for his family and for Venice, the town where he had lived most of his life. While being a deeply religious and observant Jew, Eliyahu Bachur displayed cultural openness to the Christian world. He did this in spite of the fierce opposition of rabbis, who regarded him with suspicion, as someone who was prepared to venture beyond the self-imposed barriers surrounding the Jewish scholarly community (See his preface to Masoret Ha- Massoret book printed in Venice 1938 and later). He also had the courage and intellectual honesty to admit that he had been helped in translating difficult Greek words to Hebrew by the learned Christian cardinal Egidio Viterbo, to whom he had taught Hebrew during his sojourn in Rome years earlier. He dared to state, in face of virulent opposition from leading orthodox rabbis, that the punctuation of the Hebrew language was a later invention and not as ancient as had been thought until then. In his rhyming introduction to his book ‘Tishbi,’ he challenged those who disagreed with him to react still in his lifetime: “….. / כי אומנם לא שקר מילי / אם לא איפא מי יכזיבני / מה שגיתי יבין אותי / יכתוב לו ספר איש ריבי / אך יעשה זאת טרם אמות / כי מה אשיב אחרי שכבי / או ימות גם הוא כמוני / או ימתין לי עד שובי ”.…… / “…Indeed my words are not a lie / So who will dispute me? / If I erred, please show me where / And my rival may write his own opinion / But let him do it before I die / Because once I died how could I reply? / Or possibly he too may meanwhile pass away / Or he might have to wait for my resurrection from the dead….” Later, in a playful rhymed foreword, combining genuine modesty with an awareness of his own value, he added a well-known fable attributed to Pliny the Elder, which Eliyahu claims to remember from his youth: “אפתחה במשל פי / אשר שמעתי בימי חרפי / כי היה באחד המקומות / אשר נקבו בשמות / אמן אחד צייר / וצייר צלם איש על נייר / והיה האיש ההוא / תם וישר / יפה תואר ומשוח בששר / וידביקהו על לוח עץ / ועל פתח ביתו היה אותו נועץ / להראות העמים והשרים את יופיו / כי כליל הוא מהדרו וצבי עדיו / ויהי כאשר כל העם רואים / והנה בתוך הבאים / זקן אחד רצען / על משענתו נשען / וראה והביט גם הוא / אחרי כן פתח את פיהו / ויאמר הנני עומד משתאה / איך הצייר שגה ברואה / הלא תראו כי שרוך הנעל / הפוך למטה למעל / וכשמוע הצייר את זאת / יצא גם הוא לראות / וירא ויניע ראש / והודה ולא בוש / ויאמר צדקת אתה הזקן / אך הלילה המעוות אתקן / וכן תקנהו טרם הלך לישון / ולמחרתו הוציאו כמשפט הראשון / ויבוא הרצען שנית / ויוסף להביט בתבנית / ויאמר לצייר יפה תיקנת ועשית / אבל בדבר אחד שגית / כי רואה אני דבר נבזה / כי הברכיים אינם דומים זה לזה / האחד גדול והאחד קטן / ויאמר לו הצייר לך אל השטן / כי משרוך הנעל ולמעלה/ אין לך בחכמה חלק ונחלה / ויהי הרצען לבושה ולכלימה / ויפן וילך בחימה / וכן יראתי גם אני / שכמקרה הרצען יקרני / בעניין זה החיבור / רעה עלי ידובר / ויאמר אלי מי שהוא / מה לך פה אליהו / כלך למדברך אצל דקדוק ומסורות / אין לך עסק בנסתרות / אל תחמוד כבוד יותר מלימודך / ואל תנבל כסא כבודך / ולכן יראתי לקרב אל המלאכה / פן לא אראה בה סימן ברכה / אך רוחי הציקתני / ואש עצור בעצמותי ושרפתני / וכלכל לא יכולתי / ומאת השם עזר שאלתי / יצרף לי למעשה המחשבה / ויורני בדרך הטובה / כי מכיר אני את מקומי / שיותר מידי נטלתי גדולה לעצמי / שמלאני לבי לפרש כל השורשים / אשר בשום מקום אינם מפורשים / ואף מאותם המפורשים כבר / אחדש בכל אחד איזה דבר / ורובם מן הגמרא ומדברי רבותינו / כגון בראשית רבא ותנחומא וילמדנו / ואף שבעוונותיי / כבר עברו רוב שנותיי / ולא ראיתי בטובה / בהוויות אביי ורבא / ולחכמים מעט שימשתי / ומשאם ומתנם לא בשתי ביקשתי / מכל מקום לבי לא מנעני / ובאגדות ובמדרשים יגעתי / להוציא מהם דברים חשוקים / ובפרושי ומדרשי הפסוקים / עד שרוב גירסתם היא לי ידועה / וזה יהיה לי לישועה / את הספר הזה לחבר / ולברר וללבן את אשר אדבר / …………/. The fable tells the story of the famous Greek painter Apelles (a contemporary of Alexander the Great), and a cobbler,. Apelles drew a beautiful young man and pasted the painting on wooden board that he placed at his doorway to impress all passers–by. Among them was an old cobbler, leaning on his cane. The cobbler gazed at the painting and commented: “I am surprised how the artist made such a mistake. You see, the shoelace goes upside down”. When the artist heard that, he went out to see, nodded his head andconsented : “You are right, old man. But tonight I shall correct the mistake”. And so he did before going to sleep and the next day he hung the painting in place as before. And the old cobbler came again. He looked at the painting and told the artist: “Well done but there is still another mistake: the knees are not alike, one is bigger than the other”. The artist saidthen commented angrily: “Go to hell. From the shoelace upwards you know nothing”. The cobbler was ridiculed by all around and turned away in a rage. And, says Eliahu Bachur, he is afraid that the same will happen to him with this book, the “Tishbi”. Somebody will say: “What are you doing here? Go back to Hebrew grammar and Massoret. Don’t deal in what you don’t know and don’t ask to be honored in doing so“. Therefore, he was afraid to undertake that work, in which he might fail. However, he could not restrain himself and asked God for help in showing him the right way. Eliyahu adds that he knows his place and that he may be presumptuous in daring to explain all the Hebrew roots, which are not explained elsewhere, adding that even to those that had been explained, he was still bringing something new from the Gmara and other sources. Particularly impressive is the friendship and mutual respect that developed between the old Jew and the Christian preacher Paulus Fagius in the course of their work together in Isny, about which Eliyahu writes in the foreword to the book: “……..ובבואי הנה תהיתי בקנקנו ומצאתיו מלא ישן ולא הוגד לי החצי מחכמתו וידיעתו, ורבים שואבים מי תורתו, ודורש טוב לעמו, נאה דורש ונאה מפרש ………..ובראותו הספר הזה אשר חיברתי והכיר רוב טובו ותועלתו, נזדרז מאד והעתיק אותו ללשון לאטין אשר קראו קדמונינו לשון רומי וחיבר שתי הלשונות יחד ונשים עיוננו עליו בכל מאמצי כוחנו, הוא מצד אחד ואני מצד אחר. ונקרא איש אל אלוהיו שיצליח את מלאכתנו ………” “…And when I came hither I wondered about his character, and I found him full of wisdom, and I had not been informed about the breadth of his knowledge, and many come to learn from him, and he performs good deeds, in sickness and in health… And when he saw the book which I had written he recognized its worth, and hastened to translate it into Latin, which was the language of ancient Rome, and together we made connections between the two languages, he on the one hand and I on the other, and each one of us sought guidance and help from his God.” (my emphasis, D.Y.) Being a devoted Christian Pastor, Fagius didn’t abandon his missionary vision and one of the books he printed in Isny, ‘The Book of Belief’ Sefer( Amana), is unmistakably a missionary tract. The book was published in two versions, Hebrew and Latin. In the introduction to the Hebrew edition Paulus Fagius wrote in Hebrew: “The Book of Belief is a goodly and pleasant book which was written by a wise Israelite a few years ago in order to teach and prove quite clearly that the belief of Messianic in the Lord the father, his son, and the holy spirit, and other things is entire, correct and without doubt…”. We can only imagine how uncomfortable Eliahu Bachur felt in proofreading this book. Now, as was customary in those days when printers took pride in their work, Paulus Fagius placed a colophon at the end of the books he printed with his printer’s emblem, an elaborate and beautiful woodcut of a tree surrounded by verses, which he regarded as his motto in life. Among them was one verse, which appeared with slight variations in most of the books that were “תקוותי במשיח הנשלח שהוא עתיד לדון חיים ומתים“:printed at Isny and who will ( נשלח)My hope is in the Messiah who was sent“ judge the living and dead.” As stated, ‘The Book of Belief’ appeared in Hebrew, apparently intended for the Jews, and in Latin for the Christians. The Latin version ends with the verse cited above, while at the end of the Hebrew version the printer’s emblem appears with a slight difference, which is not immediately discernible: תקוותי במשיח הנשלך אשר הוא יבוא לדון את חיים ומתים and who (הנשלך) My hope is in the Messiah who wasdismissed will come to judge the living and dead.

There can be no doubt that this is no printer’s error but a subtle message sent by Eliyahu Bachur in his capacity as the book’s proofreader to his Jewish brethren down the ages, saying: “I have not betrayed. You know what I think about this”. I noticed this subtle difference when I examined the books, which are kept in the amazingly well preserved study of Paulus Fagius next to the Church of Saint Nicholas in Isny, where he preached nearly 500 years ago. When I brought it to the attention of the extremely kind priest who escorted me and who now occupies Fagius’s chair, he was very surprised and, I fear, somewhat offended. Eliyahu Bachur was attuned to the need to disseminate knowledge not only to the educated Jewish elite but also to the general Jewish community, men and women. Therefore, another book, which Eliyahu Bachur printed in Isny in the year 1541, was ‘Bovo d’Antona’, a popular adventure novel about knights, which he translated into the Judeo-German dialect, Ivri Teitsch (western Yiddish From the introduction he wrote to the book, we learn about the status of women in Jewish society at that time and about their reading habits. In rhymed איך אליה לוי דער“introduction, he tells all righteous women that there are women who ”שרייבר, דינר אלר ורומן וויבר complain that he does not print for them in Ivri Teitsch the books that he has written, and they are right. And since he has written eight or nine books in Hebrew and since he is now rather old, he wishes to publish all these books and poetry in Ivri-Teitsch. The first of which will be the “Bovo Buch,” which he translated from Italian thirty-four years earlier. Since this translation contains words in Italian, he will print a glossary at the end of the book explaining their meaning [and so he did, D.Y.]. Naturally he cannot איך“.transmit,the melody by which the book should be read זינג עש מיט איינם ועלשן גיזנק, קאן ער דרויף מכן איין ביסרן, זא He himself sings it in the Italian melody but . ”הב ער דאנק everyone can adapt a better melody to the text, as he wishes. At the end of the book, Eliyahu Bachur adds that he hopes to print more books in Ivri Teitsch, but apparently he did not, or perhaps no copy has reached us. Of the ‘Bovo d’Antona’ book, only a single copy (Unicum) survives, which is preserved in the Zurich Public Library. However, the book was so popular at the time that its name has given rise to the expression that we use still today, “Bobe Meise” in the sense of silly, nonsense tale. The book ‘Meturgaman’, (“Translator”), which Eliyahu Bachur composed and printed in Isny in 1542, was intended to be a dictionary which “Will explain all words, difficult and easy alike, which appear in the Aramaic translations of the bible and Talmud Yerushalmi”. To the book Eliyahu Bachur added a colophon, which sheds light on a touching side of his personality. In the colophon Eliyahu printed a delicate and sweet love song to his wife whom he had left behind in Venice: “והנה מאחר שקפצה עלי הזיקנה / ואני איש זקן וכבד מאד / ומידי יום יום תכהה עיני ונס ליחי / אשוב מצבא העבודה ולא אעבוד עוד / ואלך לי אל ארצי אשר יצאתי משם / היא מדינת וונציה/ ואמות בעירי עם אשתי הזקנה / ולא אניד עוד רגל ממנה / והיא תשת עלי עינה / ורק המוות יפריד ביני ובינה/ ואשב שם כל ימי חיותי/ ואשלים חיבור הספרים אשר החילותי/ אז אומר לאל אשר יצר אותי/ קח נא את חיי כי טוב מותי”. The song is translated here without modifications or explanations, though the charming wording in Hebrew is lost: “And since I became old and heavy, and each day my eye sight weakens and my strength is leaving me, I shall retire from work and go back to the homeland that I left, the land of Venice, and die there with my old wife, and I shall never move again from her, and she will keep an eye on me and only death shall part us, and I shall live there the rest of my life and complete the books which I have already started to write. Then I shall ask the Lord who created me: take my life, it is better that I die”. And in another song below this one, the old scholar summarize his life and work in most touching words:

“הלל אל אל המלך נאמן אבינו האב הרחמן שהחייני עד הגעתי עתה אל זה היום וזמן היה איתי עד נטעתי זה הנטע נטע נעמן בו נגלות כל המילות העבריות עם תרגומן גם הוא מורה בגיליון איה תחנותן ומקומן הוא כמליץ שהוא ממליץ ובטוב מילין הוא מטעימן ויי שוכן שמים וממנו דבר לא נטמן ידע כי לא עשיתי זאת להיות נקרא רב או אמן כי הנותן לכסיל כבוד כצרור אבן תוך ארגמן לאל בלבד נאה כבוד ולזולתו הא ליכא מאן הן לכבודו ולאהבתו בלבד רשמתי רישומן אנא אלי לי ולאשתי החסד גם האמת מן שהיא לא תהיה אלמנה ואני לא אהיה אלמן יחד נמות ובגן עדנות תוך חיקה אישן עד לזמן יבוא הקץ ואזי נקיץ ולחיי עד יחד נזדמן ובכך תמו גם נשלמו דברי השירה עד תומן ואני אליה המחבר לפרט זאת השנה סימן“

Praise the God, Our merciful father faithful king That kept me alive To this date and time Be with me till I This pleasant plant plant In which all Hebrew With their translation words are revealed And also indicate Where they are located, Explaining them In plain words. God in heaven From him nothing hides He knows that I did not To be called rabbi or do that scholar, Because rendering honor Is like wrapping stone to a fool in expensive textile Only God deserves honor Nobody else And to his honor and I wrote what I wrote. love Please God, to me and bestow grace and truth my wife That she will not And I shall not become become a widow a widower Together we shall die In her bosom I shall and in Garden of sleep until Eden End of time and then we And for ever be shall awake together And here ended and This song completed I Eliyhau the writer In the year …..

Eliyahu Bachur’s wish was only partly fulfilled. He returned to Venice after the short-lived printing house in Isny closed down, and even though he edited and proofread a few more books for printers who replaced Bomberg’s enterprise, his strength continued to weaken. His long time co-worker in the printing business, Cornelio Adelkind in a letter to the humanist Andrea Lonely man) which) איש עריריMasius in 1547 calls Eliyahu implies that his wife passed away few years before him. Eliyahu Bachur died in the month of Shevat in the year Shin Tet (1549) and was buried in the old Jewish cemetery in the isle of Lido near Venice. The headstone on his grave is still to be seen. I visited his grave, put a little stone on it and read the engraved epitaph, which includes sophisticated wording and allusions in Hebrew. This and the fact that the epitaph does not refer to the day of his death may suggest that he composed the text himself: ש”ט לפ”ק ר’ אליהו הלוי בחור ומדקדק הלא אבן בקיר תזעק ותהמה לכל עובר עלי זאת ה-קבורה עלי רבן-אשר נלקח ועלה בשמיים אלי-יה ב-סערה הלא הוא זה אשר האיר בדקדוק אפלתו ושם אותו לאורה שנת שט שט בחדש שבט בסופו, ונפשו ב בצרור חיים צרורה It was impossible to translate the delicate playing in words that is concealed through the epitaph. The text below is only a shadow of its poetic brilliance. Shin Tet le Prat Katan Rabbi Eliyahu Halevi Bachur And Grammarian A stone from wall will cry and moan to every passer by On this grave On rabbi Eliyahu who went to heaven To God by a storm He is the one who lightened the darkness of [Hebrew] grammar And put it to light Year Shin Tet at the end of the month of Shevat and his soul In the bonds of life be bound

תנצב”ה

Review of Shaul Stampfer, Families, Rabbis & Education

Review of Shaul Stampfer, Families, Rabbis and Education: Traditional Jewish Society in Nineteenth-Century Eastern Europe by Marc B. Shapiro The continuation of my last post will be ready soon, but in the meantime I am posting my short review of Shaul Stampfer’s new book. It appeared on the H-Judaic listserv, but since most readers of Seforim Blog probably did not see it, I am posting it here as well. For many years, Shaul Stampfer has been recognized as an authority in all things dealing with nineteenth-century Jewish Eastern Europe. In his newest book, we have a collection of numerous essays representing more than twenty years of his scholarship, including one essay published for the first time (“The Missing Rabbis of Eastern Europe”). Stampfer’s focus is not on the purely intellectual debates between rabbinic elites. He is more interested in social history, how average people and in particular women lived. Even his discussions of rabbis emphasize such matters as inheritance of rabbinic positions and the rabbi’s role in communal life. His sources are quite broad: traditional rabbinic works as well as Hebrew, Yiddish, and Russian texts and newspapers. I could write extensively about every essay, each of which taught me a great deal. (And I never imagined that an entire essay could be written on the pushke and its development.) Yet to remain within the word limit for this review, let me just mention some of Stampfer’s most important points, the major theses of the book. People have generally assumed that marriages in Jewish Eastern Europe were very stable, with divorce being quite rare. Stampfer, however, provides evidence to demonstrate that divorce was common and not shameful. Based on his evidence, he is fundamentally correct. In addition to citing statistics, Stampfer also refers to memoir literature that mentions divorce. Yet I also think that Stampfer (and ChaeRan Y. Freeze before him) exaggerates the frequency of divorce. For example, one of his statistics of marriage and divorce is from the 1860s in the city of Berdichev where for every three to four marriages, there was one divorce. He cites similar statistics for Odessa (p. 46). Stampfer goes so far as to claim that “it may well be the case that there were thirty divorces for every hundred weddings in the nineteenth century” (p. 128). However, these numbers are certainly skewed for the simple reason that while marriages took place in every town, to obtain a divorce couples had to travel to a larger city where there was a beit din and scribe. Thus, divorces from any one city do not reveal a ratio of marriage to divorce. The situation is identical to what happens today. Couples get married anywhere they want, but must come to a central location for their divorce. Stampfer also argues that contrary to another popular stereotype, early teenage marriage was not at all common in traditional Jewish society. While it occurred among the economic and intellectual elite, and is immortalized in memoirs of the latter, early teenage marriage does not reflect the life experience of the average young Jew. Similarly, the lower class, which encompassed most Jews, did not have much use for matchmaker services, and indeed, romance was a factor in their marriages. Tied to the points made so far is the place of women in society. Many of us are accustomed to think of traditional society as one in which men had all the power and made all the decisions, and in which the husband went out to work while the wife served as a homemaker. Yet Stampfer shows that while this perception fits in very well with contemporary “family values,” it is not how East European Jewish society functioned. Women generally worked, were involved in business ventures, and were thus “out of the home.” Unlike today, the stay-at-home wife and mother was not necessarily an ideal. Stampfer also notes that many Jewish names were created from women’s names, which he thinks “reflects a reality in which both men and women could be in the centre” (p. 133). Adding to these arguments, Stampfer includes the following suggestive comment: “Another indication of the place of women in Jewish society can be found in the aesthetics of Jews in Eastern Europe. Males were regarded as attractive if they were thin, had white hands, and wore glasses. These were all reflections of lives devoted to study and perhaps to asceticism. On the other hand, attractive women had full bodies and were strong and active. Their appearance promised work and support. Different ideals are expressed here, but the image of the ideal woman is not one of weakness” (p. 133). In short, East European Jewish society was not what we would regard as a patriarchy. Conservative views on the importance of women staying in the home to raise children might be sound social policy, yet we should not assume that this is how East European Jews ever actually lived. Another fact noted by Stampfer, which will no doubt be surprising to readers, is the existence of coed heders. This is certainly not the image that people have of this institution. Yet while the coed aspect is interesting, especially, as Stampfer states, “given the contemporary concern (or obsession) in certain very Orthodox Jewish circles regarding co-educational education even in elementary grades,” even more significant is what this says about education for girls (p. 169 n. 11; see also p. 32). Contrary to what many think, there were East European Jewish girls who were educated just like their brothers, and Stampfer thinks that the ratio of girls to boys in heder was approximately one to eight (p. 170). As for education in general, while some people like to imagine Eastern Europe as a placenwhere Torah study always thrived, Stampfer notes that “one can safely conclude that by the mid-1930s there were far more young Jewish males in secondary schools than in yeshivas” (p. 272). Also worthy of note is Stampfer’s point that the kollel (a school of rabbinic studies for married men) system developed because there were no longer many rich fathers-in-law willing to support a son-in-law who was studying. In addition, he argues that the shrinking of the job market for rabbis also had a share in the development of the kollel. Let me conclude with some minor comments and corrections. On page 69, note 39, the proper reference in Pithei Teshuvah is Even ha-Ezer 9:5, and the rabbi cited should be R. David Ibn Zimra (Radbaz), not R. Jacob Willowski (Ridbaz).On page 181, Stampfer discusses the famous description by R. Barukh Epstein of his aunt, Rayna Batya, the wife of R. Naphtali Zvi Judah Berlin. While acknowledging that some have doubted the veracity of Epstein’s story, Stampfer states that “the account seems plausible.” Here I must disagree. While there can be no doubt that Batya was an unusual woman, Epstein’s account of his conversations with her, as with much else in his autobiography, cannot be relied on. I have discussed this at length elsewhere, and readers can examine my arguments at the Seforim Blog here. On page 285, Stampfer refers to the Moscow crown rabbi Jacob Mazeh (1859-1924) as having been martyred. Yet this is incorrect as Mazeh died a natural death. On page 326, note 6, regarding the Vilna Gaon’s attitude toward R. Jonathan Eibeschuetz, see Sid Z. Leiman, “When a Rabbi Is Accused of Heresy: The Stance of the Gaon of Vilna in the Emden- Eibeschuetz Controversy,” in Ezra Flescher, et al, eds., Meah Shearim (2001). Finally, on page 327, Stampfer offers evidence of criticism of the Vilna Gaon during his lifetime. In my September 12, 2009, post at the Seforim Blog, available here, I offer another example of such criticism. This is reported by R. Hayyim Dov Ber Gulevsky who heard it from his grandfather, R. Simhah Zelig Rieger, the dayan of Brisk. (Incidentally, Gulevsky is quoted by Stampfer on page 353.) As mentioned at the beginning of this review, there is much more that can be said about Stampfer’s careful scholarship, which is a treat for all readers. I know that many share my wish to soon see in print the English edition of his classic work on the Lithuanian yeshivot. * * * Let me now add a few additional comments especially for the benefit of those who had already read the review before I posted it here. 1. Stampfer’s book is published by my favorite press, Littman Library. I want to call readers’ attention to another recent and wonderful book published by Littman: Sharon Flatto, The Kabbalistic Culture of Eighteenth-Century Prague. Interestingly, two dissertations were written at the same time on the Noda bi-Yehudah. The other was by David Katz, which bears the interesting title “A Case Study in the Formation of a Super-Rabbi: The Early Years of Rabbi Ezekiel Landau, 1713-1754 (University of Maryland, 2004). Although Katz’ dissertation has not yet appeared in print, there is definitely room for the two as they focus on different areas and are both works of great learning. (Yet I hope that when Katz publishes his book, he changes the title. It is bad enough that today we have people writing about how they “consulted Daas Torah” as if there is such an individual so named. The only thing worse would be to hear people recount how “I asked the Super-Rabbi his opinion” or to have Yated tell how how “The Super-Rabbi has issued his Daas Torah.” That will surely leave the religious Zionists reaching for their kryptonite.) Regarding how Landau was indeed a “Super-Rabbi,” to use Katz’ expression, I found interesting testimony in R. Shraga Feivish Shneebalg, Shraga ha-Meir, vol. 2, no. 76. He states that he heard from R. Dov Berish Wiedenfeld, who heard from R. Meir Arik, that the Noda bi-Yehudah was the posek ha-dor. Assuming there is such a position, I don’t know of anyone more qualified for it than Landau. I must admit, however, that this is an Ashkenazic-centered perspective, because it is unimaginable that a Sephardic scholar would ever come into consideration by most of those who like to speak of the gadol ha-dor. Thus when people refer to R. Yitzhak Elhanan Spektor, R. Hayyim Ozer Grodzinski, etc. as the gadol ha-dor. they never wonder if perhaps there was a great sage in the Sephardic world who fit the bill. When people speak about the gadol or posek ha-dor, it really means the gadol or posek of their world. Returning to Arik, he said that after the Noda bi-Yehudah the Hatam Sofer held that role. Here again, I don’t think there will be much argument. But the names he gives after this show how Arik, a Galician scholar, sees matters differently than a Lithuanian. He claimed that R. Solomon Drimer was the next posek ha-dor, yet I don’t think most people reading this post have even heard of him. For the next period, he gave the Hungarian posek R. Solomon Leib Tabak of Sighet (died 1908), author of Erekh Shai. Again, I don’t think most people reading this post have ever heard of Tabak. Yet Arik regarded him as the posek ha-dor. As a Galician, not a Lithuanian, Arik had a different perspective on who the great poskim were.[1] Yet a Lithuanian hearing this would laugh. If you asked him who the posek ha-dor was for the period of Tabak, he could give all sorts of names: R. Yitzhak Elhanan Spektor, R. Naftali Zvi Judah Berlin, R. Jehiel Michel Epstein, R. Joseph Zechariah Stern, and the list goes on, but Tabak wouildn’t even make it to the top twenty. This different perspective was recognized by R. Jehiel Jacob Weinberg. In one responsum (Kitvei R. Weinberg, vol. 1, no. 11), after quoting a position of a Hungarian posek, Weinberg writes: ודאי שרבני ליטא ופולין ילעגו על דברים אלה ואולם המחבר הנ”ל הי’ גאון וצדיק מפורסם וחלילה לבטל דבריו בתנופת יד גרידא. כתבתי כל הנ”ל כדי להוכיחו שצריך הוא להיות זהיר ומתון ולא להמשך אחרי הקולות של רבני ליטא ופולין שהם גדולים וחכמים בהלכה אבל בהוראה למעשה עולה עליהם רבני אונגארן וגאליציען ומובחרי השו”ת בהוראה למעשה שיצאו בזמן האחרון נתחברו על ידם. Earlier in this responsum Weinberg writes: כבר רמזתי לכת”ר שבעינים כאלו יש לסמוך יותר על רבני אונגארן הקרובה לאשכנז ויודעים מצב הדברים באשכנז יותר מרבני פולין וליטא. ובכלל נוטה אני מדעת חברי ורבותי רבני פולין וליטא שאינם משגיחים הרבה ברבני אונגארן. גם אני הייתי סבור כן קודם בואי לכאן, אבל אח”כ ראיתי כי בעניני הוראה עולים הם על רבני פולין וליטא, כי יש להם חוש מיוחד להוראה מעשית וכמעט כולם נתחנכו בבית מדרשו של רבינו שבגולה החת”ס ז”ל שהוא הי’ עמוד ההוראה כידוע ומפורסם. These words are amazing because Weinberg is admitting that before he came to Germany, he too shared the feeling of superiority that he describes here. Before then it was unimaginable to him that a posek outside of Lithuania or Poland would have had much of value to add. 2. In a previous post, available here, I wrote about rabbis who began writing books at a very young age. I was asked if there are additional examples of this. There are indeed a number, and in a future post I will discuss one in more detail. For now, here is the title page of R. Aaron Friedlander’s Avrekh, where it tells us that part of the book was written when the author was nine years old! See also the approbations to this volume. Here is the title page of R. Hezekiah David Abulafia’sBen Zekunim. If you read the introduction you will see that the first part of this book was written when the author was thirteen years old.

R. Yitzhak Arieli reported being told by R. Kook that the latter authored a book on Song of Songs when he was only eleven years old. You can find Arieli’s testimony here. As I am writing this people are once again outraged by something R. Ovadiah Yosef said, in that he attributed the fires in Israel to lack of Sabbath observance. Obviously, this is not the sort of comment that appeals to those with a modern temperament, but in traditional societies it is an expectation of the people that the leading rabbis will find some spiritual reason to explain tragedies. So why I am mentioning this now? Because in the document from Arieli, no. 38, he quotes R. Kook as saying something that people will find even more shocking than anything R. Ovadiah has ever said. (I don’t think you will find the students of R. Kook ever repeating it.) R. Kook wondered if the 1929 pogrom in Hebron was perhaps due to the fact that the Hebron Yeshiva brought in their “modern” ways to Israel, by which he means their way of dressing, hair style and beardless faces. בהפרעות (בשנת תרפ”ט) בחברון מצאתיו ביום ראשון יושב ובוכה והבליט מפיו שמא מפני שהכניסו תלבושת והנהגה חדשה בארץ (היה מתנגד לגלוח הזקן (כמובן במכונה או בסם) ובלורית ואולי גם בגדים קצרים, ובישיבה העיר כ”פ ע”ז ( אבל קשה היה לשנות ההרגלים שבחו”ל). I agree that this sounds shocking and offensive to modern ears, especially to those who lost family members in this event. I mean, can you imagine telling someone whose child was killed that it was because certain yeshiva students were dressing in a modern fashion? But again, the traditional mind works differently than the modern mind. I say this not to recommend that we all reprogram our minds so that these sorts of explanations are once again appealing, any more than I would wish that, as with Jews in medieval Germany, we once again believe that demons are all around us causing all sorts of problems. I mention it only to add some context and help explain how the most influential rabbinic mind of the twentieth century could say something which to modern ears sounds outrageous. Just as it wrong to judge pre-modern science negatively because it didn’t have access to modern technology, so too we must be careful about being prejudiced against traditionalist explanations because we might no longer share the same assumptions as our predecessors 3. With regard to R. Baruch Epstein’s discussions about his uncle the Netziv in Mekor Barukh, the irony is that the Netziv thought that there was no good purpose in reading the biographies of great Torah sages. He thought that this was nothing less than bitul Torah. See the letter from R. Hayyim Berlin printed at the beginning of his father’s Meromei Sadeh. The Netziv’s concern with bitul Torah was such that when his wife (I presume his first wife, Rayna Batya) had to have an operation and the students wanted to say Tehillim for her, the Netziv refused to stop the learning for this. After the students continued to push, he agreed to allow five minutes of tehillim. This was reported by R. Zvi Yehudah Kook, who must have heard it from his father. See R. Hayyim Avihu Schwartz, Be-Tokh ha-Torah ha-Goelet (Beit El, 2006), p. 201. In an e-mail discussion with one reader, he contrasted the Netziv to R. Chaim Soloveitchik and R. Velvel ,saying that the Netziv was so “normal”. I don’t want to use words like that, and while R. Chaim had many unique qualities, I don’t think the stories told about him are any more unusual than those told of other gedolim. Most of these stories are, in fact, quite inspiring. The stories about R. Velvel are, I admit, of a different flavor. I mentioned two such examples here.

Yet lest one thing that these type of stories are unique to R. Velvel, let me mention a story about the Aderet “brought down” (to use the yeshiva lingo) in the book I just referred to, Be- Tokh ha-Torah ha-Goelet, p. 324. R. Zvi Yehudah told how one of the Aderet’s sons died right after birth, just as Shabbat was starting . The Aderet told his wife that she should perpare the Shalom Zakhor as if everything was normal, for there is no avelut on Shabbat and the community does not need to know that anything is wrong. When the Rebbetzin began to cry the Aderet replied to her that she is acting this way because she doesn’t study Talmud. If she studied Talmud she would know that there are often times when we are left with questions, and the same is true in life. 4. Stampfer’s point about the frequency, and lack of shame, of divorce in Eastern Europe was an eye-opener to me. In Between the Yeshiva World and Modern Orthodoxy, p. 22, I mention that divorce was very uncommon in traditional Lithuanian Jewish society, and almost unheard of among the rabbinate. I now see that I was mistaken in this assumption (which was based on my general impressions, not on the sort of evidence Stampfer makes use of). For examples of rabbinic figures who got divorced, see here. 5. I referred to Daas Torah above, and since someone asked me if I could write up what I said about it in a recent lecture, I will do so now. In this lecture I quoted what appears in R. Yitzhak Dadon’s new book, Rosh Devarkha. This is the follow-up to his earlier book, Imrei Shefer, both of which record the teachings of R. Avraham Shapiro, Rosh Yeshiva of Merkaz ha- Rav. On p. 10 one finds R. Avraham’s very harsh comments against Daas Torah. He would refer to it as Ziyuf ha-Torah. Here are some of his words: האם התורה עוברת רק דרך אדם אחד?! בחו”ל לא היה כדבר הזה! זה אמר כך, וגדול פלוני חלק עליו וחשב אחרת, מישהוא אמר שהפלוני הזה הוא נגד “דעת תורה”?! מהיכן הביאו את הדבר הזה? אם ה”חפץ חיים” סבר כך ורבי מאיר שמחה אחרת ופלוני גדול אחר חלק עליהם, יש מי מהם שהוא נגד “דעת תורה”? איזו הנהגה היא זו? .זו השתלטות על דעת הרבנים, ולא היה כזאת בעם ישראל

As for the practice of declaring what the Daas Torah is through the newspaper or through placards, without any sources to support this, here are R. Avraham’s strong words (and apologies if any wives are offended): כלפי רבנים המוצאים חוות-דעת ותלמידיהם מפרסמים זאת תחת הכותרת: “דעת תורה”, בלי שום אסמכתאות ומקורות נאמנים היה מרן זצ”ל אומר: “איזו מין דעת תורה היא זו? כשאדם אומר “דעת תורה” בלי שום מקורות, אז הכוונה היא כזאת: זה קצת מבוסס על מה שהוא למד, והרוב .זה מה שאשתו אמרה לו, זה הפירוש דעת תורה

Anyone who is honest will admit that the current practice of Daas Torah is completely phony. My proof of this is very simple. If tomorrow R. Elyashiv would declare that everyone has to say hallel on Yom ha-Atzmaut, would the Lithuanian yeshiva world listen to his Daas Torah? Of course not. They would simply replace him with another gadol whose Daas Torah is more palatable to them. In other words, the gadol only has Daas Torah because the masses, or the askanim, let him have it, and only when they like what he says. (I am curious. Has R. Elyashiv’s ruling that fashionable sheitls are forbidden had any effect on his supposed followers?). Try to imagine what would happen if someone in the haredi world discovered a letter from the Hazon Ish, the ultimate Daas Torah authority, in which he said that only the best and the brightest in the State of Israel should devote themselves to Torah study. However, everyone else should go to work. Does anyone think that this letter would ever see the light of day? Of course not! We all know what would happen. The letter would be kept hidden, and if by chance some rebel did publish it, the haredi world would find a way to justify why they don’t accept the Hazon Ish’s viewpoint. 6. In this post I referred to a mistaken point by R. Ezriel Tauber in his recent book Pirkei Mahashavah al Yud Gimel Ikarim le-ha-Rambam. I was asked if my negative comment relates to the entire book, or just the one point I referred to. My answer is that I wasn’t referring to the entire book, and I am sure that people will find things that are valuable in it. Yet I have to say that I don’t find it helpful when an author like Tauber asserts, p. 428, that people who claim to be atheists are really not. Rather, they just don’t want to believe, but deep down they know the truth. Contrary to Tauber (and he is not the only one to express himself this way), the only intellectually honest position is to take people like Christopher Hitchens at their word and deal with it. Claiming that the atheist really believes is no better than the atheist saying that the believer really knows the truth that there is no God. Furthermore, from my perspective I can’t take an author seriously when he says things like how in the Far East there are people who have the power to use black magic, and their knowledge is part of a tradition that goes back to Abraham. P. 133: ואכן במזרח הרחוק יודעים שמות של טומאה, ויש להניח ששורש הידיעה היא מאברהם אבינו. ואף על פי שהם כוחות אמיתיים, אסור לנו להשתמש בהם. * * * I want to take this opportunity to invite all Seforim Blog readers on what I know will be an amazing Jewish heritage tour to Central Europe this summer. Details can be found here. They are still working on the price, and it will be posted soon. Those who want further details are invited to contact me. With Christmas Eve almost upon us, I also invite readers to watch, or listen to, my lecture “Torah Study (or Lack of It) On Christmas Eve: The History of a Very Strange Practice.” It is available here. The few dollars (Canadian) that it costs go to support a very worthy organization, Torah in Motion. Notes

[1] Wiedenfeld, who is the source for the information from Arik, actually had a special place in the eyes of the Lithuanian yeshiva world. Haym Soloveitchik writes (TUMJ 7 [1997], p. 144): Intellectually, the Lithuanian approach to talmudic study (derekh ha-limmud) has triumphed. One could scarcely imagine a Hungarian rosh yeshiva being considered as a candidate to head a Lithuanian yeshiva. Nor is it accidental that with one early, minor exception (the Tchebiner Rav [Wiedenfeld]), all the embodiments of da’at Torah, both in America and Israel, have been Lithuanian.

Chanukah Posts & Dreidel

Today’s New York Times has an editoral discussing Chanukah customs, including dreidel. The author, Howard Jacboson, who won the 2010 Man Booker prize, isn’t a fan. His take is pretty much summed up in this quote: “How many years did I feign excitement when this nothing of a toy was produced? The dreidel would appear and the whole family would fall into some horrible imitation of shtetl simplicity, spinning the dreidel and pretending to care which character was uppermost when it landed. Who did we think we were – the Polish equivalent of the Flintstones?” Similarly, Tablet has aarticle , “The Unbearable Dumbness of Dreidel.” For our post on the origin and custom of dreidel see here.

Posts discussing Chanukah and related aspects including: the “Bet Yosef’s” question, why there is no tractate devoted to Chanukah, the name Machabee, various Chanukah customs and their origins, this book review on a Chanukah book, and, finally, Eliezer Brodt’s first Seforim blog post discussing Hanukat ha-Bayit a forgotten work regarding Chanukah. We hope you enjoy these posts and we wish all of our readers a happy Chanukah.

אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אִבוד ימיו

In the prior post, Yitzhak discussed a phrase and its origins. We now present, a chapter from R. S. Askenazi unpublished works, related to the same topic. As mentioned before we are working on printing his writings. At this point three volumes are completely ready to print (with a few more on the way). While they still require financial assistance to see the light of day we are very close, only 5K is necessary. With the help of many people, including some generous readers of the Seforim blog, we have gotten pretty far in this long journey. If anyone could help in any way possible it would be greatly appreciated. Thanks in advance. For any information or questions about this project contact me at [email protected] אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אִבוד ימיו הפרקים א. מקורות ראשונים ב. בדורות הבאים ג. באור הפתגם ד. ‘מדרש פליאה’ ה. השמוש בפתגם בחיי הקהלה ו. יחוס מוטעה ז. מקור הרעיון בראשונים ח. רעיונות דומים ט. פתגמים-אחים ופתגמים-יריבים י. ‘…מתאוננים, שאין להם במה לחיות…’ א. מקורות ראשונים כתב ר’ שלמה בלוך, בספר החיים, ח”ד, פרק ב: אמרי אינשי. אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים[1]. ר’ שלמה בלוך לא חִבראת ספר החיים, אלא הוציאו בתרגום אשכנזי בשנת תרח בהנובר (ואח”כ במהדורות רבות) [על-פי מהדורת יחזקיהו רפוס(פפד”מ תקצה), בתוספת תפלות חדשות ותרגום ליהודית-אשכנזית, באותיות צו”ר]. מחברו של הספר הוא ר’ “שמעון בר’ ישראל יהודה, הנקרא בפי כל: שמעון פראנקפורטער“. ונדפס לראשונה ע”י בן המחבר (ר’ )משה בשנת תסג באמשטרדם. המשל נמצא שם, בדף י ע”א. בהמשך מוסיף ר’ שלמה בלוךשיר החתום בשמו (שלמה): ואמר המשורר: שוכני תבל רודפי הבל / לשוא עמלו כל חייהם / מיום היותם סבלותם / הגם צדה לא עשו במותם. אולם באמת, המשורר הוא ר’ משה ן’ ,חביב והשיר נדפס בספרו דרכי נועם. אלא ש מישהושיבש את שתי השורות האחרונות, כדי שיצא האקרוסטיכון שלמה (עי’ אוצר השירה והפיוט, ש 636). הנוסח המקורי הוא: ובסכלותם עד יום מותם / גם צדה לא עשו להם. פתגם מחורז זה מופיע, בשנוים, גם בספר מראה המוסר, מאת זעליגמאן , אולמאהנקרא גם צוכט שפיגל (אוביבאך תעו, דף ח ע”א; אוריינט, 1846, עמ’ 606): אנוש קובל על איבוד דמיו / ואינו קובל על איבוד ימיו. והוא יכול להחזיר דמים / ולא יוכל להשיב הימים. בהמשך בא התרגום ליהודית-אשכנזית: איי דוא פר גענקליכי נערישי וועלט / דאז מענכר קלאגט איבר זיין פאר לארן געלט / אונ’ ניט איבר זייני טעג דיא אים אנטרינן / דז ער דאך פר לארן געלט קאן ווידר גיווינן / אבר נאך דען פר לארן טעג ברעך דיר ניט דיין זין / זיא ווידר צו בקומן דען הין אישׂט הין (מראה המוסר, שם). בריל(יארביכר, IX, עמ’ 52) מביא את הפתגם מתוך כתב-יד מהמאה הטז, ושם נוסח החרוז השני: והלא אפשר להחזיר דמיו / ולא אפשר להחזיר ימיו. נוסח דומה הביא ברוך גלזמן: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו הולכים וחוזרים / ימיו הולכים ואינם חוזרים ( ,טויטנטאנץ באָדן [רבעון, בעריכת נ”ב מינקאוו], כרך ג, חוברת 4-3 [ניו-יורק 1937-1936], עמ’ 33). וקדם לכולם ר’ שאול בר’ דוד, ר”י ור”מ ממדינת רוסיא, בספרו חנוכת הבית (פראג שעו, דף ט סע”ד): … מאהבת הכסף יכסוף שיגיע לתקופת הימים, ושתכלה השנה, כדי שיקרבו הימים שימצא בהם חפץ. נמצא רוצה שיתקצרו ימיו ושניו. ועליו נאמר ושנות רשעים תקצרנה [משלי י כז]. וכמו שאמר : החכםאדם קובל על איבוד דמיו / ואינו קובל על אבוד ימיו … אמנם כותבי המודיע לא ידעו, כנראה, על מקורות אלו, ולפיכך יחסו את פתגמנו לר’ ישראל מסלנט! (ראה להלן, פרק ט). ב. בדורות הבאים הפתגם נשתגר בפי הבריות ונזכר בכמה וכמה חבורים. נצין אחדים מהם: כתב ר’ אלעזר ,קליר בספרו חות יאיר חדש, פראג תקנב, דף כא ע”ד: ובילדותי אמרתי, שזה פי’ :החידה אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים – – – וכתב ר’ יחזקאל לנדא[תעד-תקנג], בספרו דרושי הצל”ח (דרוש א, ליום א דסליחות, סי’ כג, ווארשא תרמד [! צ”ל: תרמו], דף ה ע”א): אבל הרשעים, חייהם אינם חיים, ואין לימים שלהם שום מציאות. ועליהם נאמר: ימי קלו מני ארג [איוב ז ו]. כי אין להם שום משקל משום זכות, ואדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו – – – ור’ נתן מברסלבכותב בספרו לקוטי הלכות (הלכות מגילה, הלכה ו, סעיף יח): עיקר אבידת הימים … ע”י תאות ממון … וכמורגל לשון זה בספרי מוסר: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. ובפירוש קול יהודא [2]על ספר מבחר הפנינים, שער היאוש, ווילנא תרלה: ואדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. כי דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים. כמבואר בספרי מוסר. לבסוף כדאי לרשום כאן את השיר הנפוץ בין אחינו מבני עדות המזרח: בן-אדם! למה תדאג על הדמים / ולא תדאג על הימים. הדמים אינם עוזרים / והימים אינם חוזרים. רדוף אחר התורה והמצוות, אשר הם לעד קימים[3]. זכות גדולה עמדה לפתגמנו, שהולחנו לו כמה מנגינות, בהן היו שרים אותו בעלי המוסר. כך מספר אברהם יצחק קריב(ליטא מכורתי, חיפה תשכ, עמ’ 28) על ‘בעלי המוסר’ שנפוצו בליטא: הליטאי… אין הוא להוט ‘לבלות’ את הזמן. אלא אדרבא, צר לועל הזמן שמתבלה. אדם דואג על איבוד דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו – היו שרים בעלי המוסר ומושכים במלות החרוז ובנגינתן העצובהבשביל למצות את חשבון הנפש שבהן. והרי כמה מובאות אצל בני הדורות האחרונים: טוביה פסח שפירא [תרה-תרפד], משל הקדמוני, “מאסף משלי עם המסורים ושגורים בפי העם”, פילדלפיה תרפה, לב, 5, מביא את הפתגם כולו: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. ימיו אינם חוזרים / ודמיו אינם עוזרים. ואִלו שלמה יצחק שיינפלד [תרכא-תשג], מסתפק בחציו הראשון בלבד: כמה נאמנים הם דברי המשורר: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו (ציונים בדרך החיים, ח”א, שיקאגא תרפב, סוף עמ’ .(228 וכך גם בספרם של ביאליק-רבניצקי, ובספרו של עקיבא גולנפול[4]. חציו הראשון של הפתגם (בלבד), בנסוח ,שונה אנו מוצאים באוספו הלועזי של פלנטויט, תלמידו של ר’ יהודה אריה ממודינה, שנדפס בשנת 1645 [תה], מס’ 1786, ומשם הוכנס לאוצר המשלים והפתגמים של ישראל דודזון, ירושלים תשכז, מס’ 1453: שוטה מתאבל על איבוד דמיו / ולא ישית לבו על אבידת ימיו. נִסוח זה נמצא במשלי שבעים חכמים, סי’ סה .[5] ואין ספק, שמכאן לקחו פלאנטאוויט! השוה גם נִסוחו של אפרים דוֹמוֹרצקי: מתאונן אויל על אזלת כספו, ועל חלוף ימיו לא ידאג (משלי אגור, ורשה תרמא, יט י). וראה גם: מלון אידי-עברי מלא. נקבצו ובאו בו כל המלים, הניבים, הפתגמים והיינו דאמרי אינשי, שיש להם מהלכים בשפתנו המדוברת. כולם מתורגמים בשפת עברית צחה ורעננה, מאת אבק [=אליעזר ברזניאק]. פריס, תרצט-תשא, דף 203 ע”א: א מענש זארגט זיך ווען ער ווערט אָן געלט, און ניט ווען ער ווערט אָן יאהרען. אדם דואג על אבדן דמיו / ואינו דואג על אבדן ימיו. ונִסוח: קצרפארלארענע יארן איז ערגער ווי פארלארענע געלט (יידישע שפראך, II [1942], עמ’ 29, מס’ 68). ג. באור הפתגם כמה באורים ופירושים נאמרו לפתגם זה. כתב ר’ אלעזר ,קליר בספרו חות יאיר חדש, פראג תקנב, דף כא ע”ד – כב ע”א: ובילדותי אמרתי, שזה פי’ החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים … כשאדם דואג על איבוד דמיו, ואינו רואה הסיבה לדאוג על מה שאיבד …ימיו אשר זו הסיבה שממונו אבד, אז, דמיו מה שאיבד אינם עוזרים לו, כי ימיו אינם חוזרים למקומם, מאחר שלא שב בתשובה. משא”כ אם לא היה דואג על איבוד הדמים, רק על הסיבה, היו לו דמים הללו לעזר, שהיו ימיו חוזרים. הני ימים, דדחפי לבר, היו חוזרים ע”י תשובתו. כמאמר הזוהר [בפרשת ויחי, דף רכא ע”ב – רכד ע”א, שהובא לעיל, דף כא ע”ג-ע”ד][5א]. והביא דבריו ר’ מרדכי ,ראטהשטיין בפירושו שערי פרנסה טובה, על ספר תהלים, מ’-סיגעט תרמט[6]. באור נוסף לפתגם הציע עקיבא ,גולנפול בספרו לקסיקון הפולקלור העברי, והובאו דבריו להלן (פרק ו). וראה עוד בפרק הבא. ד. ‘מדרש פליאה’ הפתגם התגלגל והפך למדרש פליאה! כך מספר ר’ חיים בנימין ,ליפקין בספרו חבל בנימין (יוהניסבורג תרצד, עמ’ 154-153), בשם זקנו ר’ יצחק ליפקין. כאשר בא אדמו”ר הצדיק מהר”ש שניאורסאןהרבי מליבאוויץ זצק”ל לוויטעבסק לחתונת בנו ר’ מנדל עם בתו של הגביר ר’ יוסף פאפיערין, נכדתו של הגאון מלבי”םזצ”ל, וגם הוא בא לחתונת נכדתו. וכאשר ישבו אצל החתן בעת ‘קבלת פנים’ כמנהג, אמר ר’ יוסף הנ”ל: עתה יושבים פה שני גדולי ישראל, ואשר זכיתי להיות בחברתם, אבקש אתכם לבאר לי מדרש פליאהאחד אשר לא אוכל להבין (הרב ר’ יוסף היה ג”כ למדן מופלג). על פסוק וילכו שניהם יחדיו [בראשית כב ח] אומר מדרש פליאה ישן: הה”ד הלוך ילך ובכה [תהלים קכו ו]. אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. ויען המהר”שויאמר. כי הסבא של הכלה הוא זקן ממנו, וראוי לו הכבוד שנשמע ממנו קודם את חות דעתו בזה. ויקם הגאון [מלבי”ם] ויפרש את המדרש בפלפול נאה, כדרכו. ועתה נשמע, אמר ר’ יוסף, מאבי החתן את ביאורו. ויען המהר”ש ויאמר: המדרש יבואר ע”פ הגמ’ זבחים, שאם נפסל הדם של הקרבן, נשפך לאמה .[7] ולכן כאשר שמע יצחק מאביו לעולה בני, חרד ואמר בלבו: שמא אבא לא יוכל לכבוש את רחמיו מעל בן יחידו, ודעתו לא תהיה צלולה ומיושבת עליו, ועלול לטעות ויפסול את הדם, וילך הדם לאיבוד. וזהו פי’ המדרש פליאה, ההד”כ הלוך ילך ובכה, כלומר, יצחק הולך ובכה. וזהו אדם דואג על איבוד דמיו, דואג שהדם שלו יאבד, ואינו דואג מה שיאבד ימיו, כלומר חייו. וכאשר סיים את דבריו קם הגאון המלבי”ם ז”ל מעל כסאו ואמר: אין זה כי אם ברוח ,הקודש שבו פירש המחותן את המדרש פליאה. והוא ביאור נפלא מאד, וגם פשוט כל כך. בעל הטורים האלה שמע בעצמו מאחד ששמע זה מפי הגאונים הנ”ל, כאשר היה לומד בוויטעבסק בישיבת זקינו הגאון ר’ יצחק ליפקין זצ”ל. ע”כ ספורו של ר’ חיים בנימין ליפקין. באור זה למדרש הפליאה, בשם ה ,מלבי”ם נזכר גם במטעמי יצחק, שכתב ר’ יצחק מרדכי פאדוואה לספר אילנא דחיי, המקבץ מתורתו של ר’ מנחם מענדיל , מרימנאווונדפס בשנת תרסח בפיעטרקוב. וזה לשונו (פרשת וירא, דף ט ע”ב, הערה ד): שמעתי. שהק’ מהרא”י מסאדיגורי זצ”ל שאל להרה”ג המלביםזצ”ל, שיפרש לו דברי הילקוט[!] דכתיב ביה בזה הלשון: בשעה שעקד אברהם אבינו ע”ה את יצחק בנו, בכה בכייה גדולה, ואמר: הנני דואג על איבוד דמיו ואיני דואג על איבוד ימיו. והשיב לו הגאון ז”ל: דהנה יש פלוגתא אם נתערבו שני מיני דמים, על איזה מהן יזה. ודעת החכמים, שישפוך. והנה, גם יצחק אבינו ע”ה היה בכור ועולה, וא”כ הוי כנתערב שני מיני דמים, דלדעת החכמים ישפוך, וא”כ לא יעלה העולה לרצון לפניו ית’. וזהו שאמר אברהם אבינו ע”ה: הנני דואג על איבוד דמיו, היינו שצריך לשפוך הדמים שלו וילך לאבדון, ואיני דואג על איבוד ימיו, היינו שעל הימים שלו לא היה חס, כיון דהוא ציווי השי”ת, אך ע”ז היה מצטער, כיון דלא יעלה לרצון לפניו ית’. עכ”ל רי”מ פאדוואה בשם המלבי”ם. אך הוא עצמו מסים בנימת בקורת: ואינני מקבל אחריותו עלי, כי מי יודע אולי הוא מאמר בדוי. אך יען שהוא דבר נכון, כ'[תבתיו]. ה. השמוש בפתגם בחיי הקהלה פתגם זה התפרסם בצבור גם בזכות המנהג שרווח בקהלות מזרח אירופה לכתבו על ‘עמוד’ התפלה של שליח הצבור[8]. גם ה’מעוררים’ את הצבור משנתו, לתפלת הבוקר או לאמירת ה’סליחות’ בימי הרחמים, היו משלבים את האמרה לנוסח קריאתם. כך מספר אפרתי(ח”ד, עמ’ 40): … דאס הייזעריקע באסאווע קול פון בערל דעם שמש, א ייד א ניינציקער […] דאס וועקט ער צו סליחות […] איי, שטייט אויף, איי, שטייט אויף, איי, שטייט אויף, צו עבודת הבורא! אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו. דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים. שטייט גיך אויף צו סליחות! (א מענטש זארגט זיך ווען ער פטרט זיין געלט, און קימערט זיך גארנישט וואס ער פטרט זיינע יארן. זיין געלט קען במילא גארנישט העלפן, אבער די יארן קערן זיך שוין מער קיין מאל נישט אום אויף צוריק). וכעין זה מספר גם יהושע בר-יוסף (בסמטאות ירושלים, ירושלים תשא, עמ’ 39): קול המעורר (בלילות): עצל, עצל, עד מתי תשכב? הוי רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים! אדם דואג לאבוד דמיו / ואינו דואג לאבוד ימיו; דמיו – אינם עוזרין / ימיו – אינם חוזרין. ו. יחוס מוטעה לאחר שנתפרסם הפתגם, יצאו חוקרי פתגמים לברר את מקורו. וכשלא מצאוהו, החליטו ליחס לפתגם מקורות מפורסמים, שמעולם לא הופיע בהם הפתגם. ישראל חיים טביובכותב: חרוזים מוסריים שגורים, ונתפרסמו ע”י הספר הפופולארי מענה לשון .[9] עכ”ל. אך כבר העיד ר’ יהודה ליב זלוטניק [ ],אבידע שבדק ולא מצא! .[10] ואִלו ביאליק-רבניצקי מביאים בספרם רק את החרוז הראשון (אדם דואג על אבוד דמיו / ואינו דואג על אבוד ימיו) ומצינים מקורו: בחינת עולם[11]. ומהם שאבו אחרים. כך מאיר וכסמן(משלי ישראל, ירושלים תרצג, סי’ 108) מביא את שני החרוזים בשם “בחינת עולם לר’ ידעיה הפניני“. ואחריו הובא באנציקלופדיה למימרות ישראל ואומות העולם (מאת אדיר כהן, כרך ב, תל-אביב תשיח, דף 354 ע”ב, סי’ 7369), בשם בחינת עולם: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו חוזרים / וימיו אינם חוזרים. גם עקיבא ,גולנפול בספרו לקסיקון הפולקלור העברי (קאונס-נויורק תרצז, עמ’ 34, סימן 169), מביא את חלקו הראשון של הפתגם ומיחסו לאבן-עזרא!: אדם דואג לאבידת ימיו, ואינו דואג לאיבוד ימיו. ובהערה: אבידתימים במשמע כשהימים אובדים וחולפים מאליהם, איבוד ימים – כשהאדם מאבד אותם בידיו, במעשיו המקולקלים […][12]. וזוהי נוסחא אחת בין שאר הפתגמים בענין הדאגה, המתיחסים לאבן עזרא, כעין אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו. עכ”ל. ואני לא ידעתי מי הם המיחסים פתגם זה לאבן-עזרא. בהמשך מביא גולנפולאת הפתגם בתרגום ל :אידיש דער מענטש דאגהט וועגן זיינע טעג וואס ווערן פארלארן (פון זיך אליין), און ער דאגהט ניט וועגן די טעג וואס ער ברענגט אום (מיט די אייגענע הענד). ז. מקור הרעיון בראשונים המקור לרעיון השואת הממון לחיים לענין הדאגה עליהם ואי-שובם, כבר נפתח בדברי הראשונים. ר’ אברהם אבן חסדאי[סוף האלף החמישי], כותב ב’הקדמת המעתיק’ לספר בן המלך והנזיר שתרגם מערבית: אבדה האמונה ונכרתה מפיהם / ולא נשאר מעשה אבותיהם בידיהם / יבלו בהבל ימיהם / ועינם תחוס על כליהם. / ובזה הוכיחו החכמים הראשונים תלמידיהם, / ואמרו להם: מי יתן וישוו חייכם / כשוה כסף אחד בעיניכם. כי תחמלו מאד על הוצאתן לשם ולתהלה, / ולא תחמלו על מספר ימי חייכם לבטלה[13]. וכתב ר’ מנחם המאירי [ה’ט-עה]: כמאמר חכמי המוסר, שאמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם יקרים בעיניכם שוה כסף אחד. וכאשר היה בעיניהם כמתעתע, ביאר להם חידתו ואמר: כי תחמלו על כסף אחד שלא להוציאו לבטלה, ולא תחושו על הוציאכם רוב ימיכם לבטלה ובישיבת קרנות וברחובות (פירוש המאירי למשלי, ב ד). וכבר כתב כזאת בספרו חבור התשובה שכתב ב”ילדותו”: ומה נכבד מאמר חכמי …המוסר אמר אחד מהם לתלמידיו: מי יתן והיו חייכם בעיניכם כשוה כסף אחד אשר תחמלו על הוצאתו לבטלה ותתנדבו בפיזור ימיכם לבטלה, עם דעתכם היות הזמן נשמט מבין ידיכם (חבור התשובה, מאמר ב [משיב נפש], פרק ט, ירושלים תשלו, עמ’ 421)[14]. ח. רעיונות דומים האזהרה להקפיד על הזמן לא פחות משמקפידים על הממון, מצויה בדורות הבאים בנסוחים שונים. כן כותב ר’ יהודה ליב מרגליות [תקז-תקעא]: אמר אחד מהחכמים: לא נברא הכילי, אלא שילמד התלמיד-חכם ממנו, להזהר, שלא יוציא רגע אחד מן היום בבטלה – כמו שהכילי מדקדק שלא להוציא בחינם אפילו פרוטה אחת (טל אורות, שער ט, ענף ה, פרעסבורג תרג, דף סג ע”א). והוא אשר אמר החכם הרומאי לוציוס אנאוס :סנקא אין איש דואג להיטיבערך החיים, כי אם להאריךאותם; בעוד אשר יכול אדם להגיע לתקון ארחות חייו, אבל לא להאריך את המדה שנקצבה להם (מכתבי מוסר, כב, עמ’ 52). עִבוד ‘מודרני’ לדברי האחרון מציע רשבא”ש: פליאה! אדם דואג לחיים ארוכים, ואינו דואג לחיים .יפים בעת שבידו לחיות יפה, ואין בידו להאריך ימיו (שמואל הורביץ[רשבאש], פתגמים, אפיגרמים ומחשבות, ניו-יורק 1953 [תשיג], ראש עמ’ 15). אותו חכם רומאי, , סנקהכותב במכתב קודם: הכל, חביבי, הוא קנין אחרים, רק הזמן – שלנו הוא. את הקנין היחיד הזה הבורח ומשתמט מידינו נתן לנו הטבע במתנה, וכל מי שרוצה בא ותוקף אותו מאתנו. וכה רבה סכלות בני אדם, עד שאם לקחו הדבר היותר קטן ונבזה, ואשר אפשר להחזירו על נקלה, הם מודים בזה שצריך הדבר להזקף על חשבונם, אבל אם זמן לקח אדם מאת חבירו, איננו רואה את עצמו כבעל-חוב – אף על פי שלקח את הדבר היחיד שלא יוכל להחזירו, גם אם יכיר טובה על מה שקבל (מכתבי מוסר, א, עמ’ 1). ט. פתגמים-אחים ופתגמים-יריבים והרי צורות חדשות של פתגמים שנוצרו מהפתגם שלפנינו. בני אדם על הכסף יחמולו / למען לא לריק ייגעו יעמולו; ועל הזמן לא תחוס עין / יכלה בהבל ותוהו ילך ואין! (מרדכי ויסמן-חיות [מו”ח], דברי חכמים וחידותם, וינה 1892 [תרנב], ח”ג, עמ’ .[15](23 על כל פרוטה מפרוטותיו / מרבה אדם לחוס; אך אלפים משעותיו / יוציא ברוב בזבוז (חנניה רַיכמן, פתגמים ומכתמים, תל-אביב תשכא, עמ’ 210). אל תמכור עתך בלי הון, כי לא תקנהו בכל מחיר (יצחק הלוי , סַטַנוֹבמשלי אסף, ח”א, ברלין תקמט, יד, כב). ובבאור: הוכח יוכיח, שכל שלם באדם לא יוציא את עתו לבטלה בלי מקנה מה מני השלמיות, כי לא תקנה הזמן בכל הון יקר. אולם, מנוגד לפתגמנו, הוא הפתגם העממי הגורס: זמן שווה כסף! ואכן בתוספת לגליון המודיע (ד בתשרי תשנה, עמוד ל) בחרו להקבילו- ניגודית לפתגם אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו. וכה הם כותבים: מה שוה יותר? העולםאומר: זמן שוה כסף – הכסףהוא דבר היקר ביותר, ולכן כדאי להשקיע זמן כדי להרויח כסף. אנו : אומריםכסף שוה זמן – הדבר היקר ביותר הוא זמן. בתנאי שמנצלים אותו לתורה ולמעשים טובים. לעתים כדאי להשקיע כסף בשביל לחסוך בזמן ולנצלו כראוי! ואמר ר’ ישראל :מסלנט אדם דואג לאיבוד דמיו / ואינו דואג לאיבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / ימיו אינם חוזרים! י. ‘…מתאוננים, שאין להם במה לחיות…’ אמנם מהאִמרה שלפנינו נוצרה אִמרה נוספת המיוחסת לר’ משה סופר, בעל חתם סופר. כן כותב מרדכי ,ליפסאן בספרו די וועלט דערציילט, ניו-יורק תרפט, סימן 834: דער חתם סופר פלעגט זאגן: מענטשן טוען זיך כמה מאל בקלאגן, זיי האבן נישט מיט וואס צו לעבן. כ’האב נאך אבער קיינמאל נישט געהערט, א מענטש זאל זיך באקלאגן, אז ער האט נישט מיט וואס צו שטארבן. ובעברית: רבי משה ,סופר בעל חתם סופר, היה אומר: שמעתי כמה בני- אדם מתאוננים, שאין להם במה .לחיות מעולם לא שמעתי אדם מתאונן, שאין לו במה למות… (מרדכי ליפסון, מדור דור, כרך א, תל-אביב 1929 [תרפט], סוף עמ’ 243, סימן 667)[16]. [עתה יצא ספר גן יוסף, לר’ יוסף ,פאצאנאווסקי בני ברק תשנח, ובסימן תקפד (לאבות ד טז): עולם הזה דומה לפרוזדור. חתם סופר, זי”ע, אמר, שאנשים קלאגין זיך, שאין להם עם מה לחיות, אבל עוד לא שמעתי, שאיש יתלונן על עצמו, שאין לו עם מה למות.] היו מי שיחסו את הדברים לאישים אחרים. אלתר דרויאנוב מיחסם לר’ לוי יצחק :מברדיטשוב רבי לוי יצחק היה אומר: הבריות קובלים שאין להם במה לחיות, ואני תמה אם יש להם במה למות (ספר הבדיחה והחדוד, סי’ 2415). ויש שיחסום לר’ הילל ליכטנשטיין מקולומיי, אך הוא עצמו מיחסם לר’ שמואל מבראד! זה לשון ספר בית הילל, טירנויא תשא, עמ’ נג: והיה רגיל [ר’ הילל ליכטנשטייןמקולומיי] לומר לאנשים שבאו בקובלנא ואמרו: רבי! איך האב ניכט מיט וואס צו לעבען. השיב להם: האט איהר מיט וואס צו שטערבען?. וקדם לו ד’ ,מלר בספרו בשורות טובות, כולל “שיחות וסיפורים, הוא קובץ כמה סיפורים ותורות יקרים וטובים… מפיהם ומכתיבת יד קדשם”, חלק שיחות וסיפורים, בילגורייא תרפז, עמ’ [19]: הה”צ [ר’ שמואל מבראד] ז”ל, אמר: ישנם אנשים צועקים ובוכים שאין להם במה לחיות, ואני צועק ובוכה, שאין לי במה למות. אולם ר’ היללעצמו מביא, ששמע “בשם קדוש עליון ר’ שמואל מבראד ז”ל”, שהיה אומר: דיע וועלט שרייט אונד וויינט: זייא האבען ניכט מיט וואס צו לעבען; איך אבער שריי אונד וויין: איך האב ניכט מיט וואס צו שטארבען [העולם צועק ובוכה: אין להם במה לחיות; ואלו אני צועק ובוכה: אין לי במה למות!] (ספר משכיל אל דל, חלק רביעי… חברתי… אני הק’ הילל ל”ש… לעמבערג תרלא, הקדמה, עמ’ [3], בהערה). והובאו הדברים בספר ילקוט דוד … בדרושי אגדה … חברתי … דוד המכונה טעבל ,יפה מגיד בבית המדרש אהבת תורה, פ”ק קראקא, קראקא תרנו, דף י ע”ב: ובספר משכיל אל דל, חלק רביעי, מביא בההקדמה דברי קדוש ד’, הצדיק ר’ שמואל מבראדזצ”ל, בעל המחבר ספר קטן הכמות ורב האכות[!], תורת האדם שמו, אשר היה מרגלא בפומיה לומר בזה הלשון: הרבה בני אדם צועקים ובוכים שאין להם במה לחיות, ואני צועק ובוכה שאין לי במה למות. אחרים מיחסים את האִמרה לר’ איצעלע פטרבורגר[17] או לר’ ישראל סלנטר ששמעה מידידו ,[18] ויש אומרים אותה בשמו של ר’ ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים[19]. שמואל הורביץ[רשבאש] מספר את הדברים על ‘רבי’ סתם: חסיד התאונן לפני רבו, שאין לו במה לחיות, ורבו התאונן בתשובתו, שאין לו במה למות(פתגמים, אפיגרמים ומחשבות, ניו-יורק 1953 [תשיג], עמ’ .[20](19 השוה גם: ישראל ,שטנדל מעבר לחלוני, תל-אביב תשכ, עמ’ 97: הצרה היא, לא רק זה שלא למדנו ,לחיות גרוע מזה: לא למדנו למות. 1מלשון השער: “ספר החיים, … בו מפורש היטב כל דיני שמחות … בכל עסקי המתי[ם] בתכריכהון ובקבורת’ ובטהרתם במים. ומה שיתפלל החולה והגוסס … ומה שיתפללו וילמדו בעבורו … וכל התפלות ותחנות… בבית החיים על קברי אבות”, חובר בידי ר’ שמעון פרנקפורטר ב”ר ישראל יהודה, והדפיסו באמשטרדם תסג. זה2 לשון השער במהדורה הראשונה: ספר מבחר הפנינים … עם פירוש מספיק שמו קול יהודא אשר חברתי … יהודא ליב [שפירא] בא”א מו”ה יעקב זללה”ה חופ”ק אופינא במדינת זאמוט …, ווילנא תרלה. ואולם שתים-עשרה שנהלאחר מכן (בשנת תרמז) נדפס אותו הפירוש באמשטרדם, בשם קול אריה! (זה לשון השער: ספר מבחר הפנינים … עם פירוש מספיק, שמו קול ארי’, אשר חברתי הצעיר ארי’ ליב שפירא בא”א מוה’ יעקב זללה”ה המתגורר כעת באמשטרדם, ולפנים רב בק”ב [בקניגסברג] לבני רו”פ [רוסיה ופולין] …). ישמח3 ישראל, ירושלים [תרלה], פתיחות, סי’ ו; הוצאה שניה, ירושלים תרסא, סי’ א [דף יא ע”ב]; נותן זמירות, הוצאת אברהם , שאלתיאלחמ”ד תרלט, עמ’ 80; חמ”ד תרפג, עמ’ 98; יגל יעקב, ירושלים תרמה, פתיחות, סי’ ו; קול זמרה, הוצאת יהודה קסטל, ירושלים תרסא, סי’ ו [דף ג ע”ב]; שיר ושבחה, ירושלים תרסה; ניו- יורק 1919, דף 27 ע”ב; הוצאת רפאל חיים ,הכהן מהדורה שניה, ירושלים תרפא, דף לא ע”א, סי’ כו. 4 עי’ להלן, פרק ו. 5 בדפוס מנטובה: סי’ סו. 5אבשנת תרמב נדפס בורשה ספר ארץ חמדה על חמשה חומשי תורה. כולל שלשה ספרים: א) … דרשות על סדר פרשיות התורה בדרך פרד”ס … מאת … הרב … מאיר ליבוש מלבי”םזצ”ל … נעתקו מכי”ק … ב) ספר חות יאיר, מהגאון מו’ אלעזר קאליר… ג) דרשות … מספר כתונת פסים, שחבר הרב … יוסף בהרב … משה – – – שלושת הספרים נדפסו ב’תערובת’ בסדר הפרשיות, ובראשי כל הדפים באה הכותרת ארץ חמדה. הספר חזר ונדפס כמה פעמים [בד”ס]. דברי חות יאיר הנ”ל נדפסו בהפטרת פרשת מטות, דף כא ע”ג-ע”ד, אך מכיון שבראש הדף נדפסה הכותרת ארץ חמדה, הרי הקורא הממוצא מיחסם למלבי”ם! ולא יעלה על דעתו לחפש ולבדוק למעלה (בדף יט ראש ע”ג) ולמצוא שם את האותיות הזעירות: מספר חות יאיר! וכדי להסיר מכשול מדרכו של המעין בספר, מצאתי לנכון להעיר על כך. 6ספר תהלים… עם… פי’ ע”ד דרוש ומוסר השכל… ויקרא שמו בישראל שערי פרנסה טובה … ממני … מרדכי ראטהשטיין בן … מו”ה יעקב זאב, מ’-סיגעט … בשנת בונה ירושלם [תרמט], צ יב: למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. אפשר לרמז… עפ”י הזוה”ק, ויחי [רכד ע”א. עי’ שם!], וז”ל: ויקרבו ימי ישראל למות … דתניא. אינון יומין דבר נש כד אתבריאו, בהאי יומא דנפיק לעלמא, כולהו קיימי בקיומייהו, ואזלין וטאסין בעלמא … זכה, תב האי יומא לאתרא … הה”ד ויקרבו ימי ישראל למות, כלהו בשלימותא … והנה בדברי הזוה”ק הנ”ל פירש בספר הקדוש חות יאיר [חדש] את החידה: אדם דואג על איבוד דמיו / ואינו דואג על איבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / וימיו אינם חוזרים. ההוא אמר, משום דהקב”ה מעניש האדם מקודם בהפסד ממון, דאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, כדי שיקח אדם מוסר לנפשו על מה עשה ד’ ככה, ומענישו באיזה פסידא, והוא חוזר בתשובה. משא”כ רוב המון עם, שרואים שיש להם איזה הפסד, המה דואגים, המה רק דואגים על ההפסד, ואינם רואים כלל על הסיבה. ובהיות כן, הקב”ה מענישו יותר ויותר. ואם היה חכם […] והיה מרגיש תיכף בהפסד ממונו, שבסיבת חטאיו בא לו זה […] היה חוזר בתשובה, והיתה אבידה זו לטובתו, והיו חוזרים ימיו החסרים למקומם, כמאמר הזוה”ק הנ”ל. וזה פירוש החידה: כשאדם דואג על איבוד דמיו, ואינו רואה הסיבה שממונו אבד, אז דמיו, מה שאיבד, אינם עוזרים לו, כי ימיו אינם חוזרים למקומם, מאחר שלא שב בתשובה. משא”כ אם לא היה דואג על איבוד הדמים, רק על הסיבה, היו לו דמים שאבד לעזר, שעשה תשובה בעבורם, והיו ימיו חוזרין ע”י תשובתו, כמאמר הזוה”ק הנ”ל. ע”כ תוכן דבריו הקדושים. 7 משנה, זבחים ח ז: נתערב בדם פסולין – ישפך לאמה. 8 עי’ מה שכתב זלוטניק (הובא להלן, הערה 10). 9 אוצר המשלים והפתגמים, מהדורה שניה: ברלין תרפב, סי’ 23. 10 כן הוא כותב בספרו מדרש המליצה העברית, אמרי חכמה ואמרי אנשי, ירושלים תרצח, עמ’ 16: אדם דואג באיבוד [או: על איבוד] דמיו – ואינו דואג באיבוד ימיו; דמיו אינם עוזרים / ימיו אינם חוזרים. חרוזים אלו היו רגילים לכתוב על ה’עמוד’ [התיבה] שבבתי כנסיות ובתי מדרשות. באורח מישור מביא את זה בין המאמרים שלא נמצא להם מקור. אמנם טביובכותב, שחרוזים אלו נתפרסמו ע”י הספר הפופולארי מענה לשון. אבל במענה לשון שתחת ידי (שנת תפג) לא ראיתים ולא מצאתים. עכ”ל זלוטניק. 11ספר המשלים והפתגמים, מלוקטים מתוך המקרא, התלמוד והמדרשים והספרות שלאחריהם, סדורים, מנוקדים ומבוארים על-ידי י”ח רבניצקי וח”נ ביאליק, ברלין תרפד, חלק ג: מזמן שלאחר התלמוד, סימן א (עמ’ .(161 12 אמנם כבר הובא לעיל נוסחו של פלאנטאוויט (שמקורו במשלי שבעים חכמים): שוטה מתאבל על איבוד דמיו / ולא ישית לבו על אבידת ימיו, הסותר “פירושו” של גולנפול! 13 כבר הראה ישעיה ברגר(הדואר, תרצו, גליון יג) על דברים אלו כמקור רעיוני למכתם שבספר מראה המוסר (הובא לעיל, בראש המאמר). והביא את דבריו יהודה ליב זלוטניק [אבידע], שם, עמ’ 16. 14 הערת המהדיר (ר’ אברהם סופר): לא מצאתי. 15על-פי כתובות נג ע”ב: לא שדי אינש זוזי בכדי; בבא בתרא סד ע”ב: אין אדם רוצה שיטול מעות ויפרח באויר. 16 מכאן נטל יחזקאל שרגא ברנדסדורפרוהכניס לספרו אוצר פתגמים ושיחות (“לקט מעשיות של רבנים ואדמו”רים”), ירושלים תשלג, עמ’ .43 17 מ’ גערץ, מוסרניקעס, ריגע 1936 [תרצו], עמ’ 23: מיט וואס לעבט מען? (האט געפרעגט דער קרעמער ר’ יוזיל יוסף הורוויץ). און איך פרעג – האט ר’ איצעלע פטרבורגררחמנותדיק אנגעקוקט זיין נייעם באקאנטן – מיט וואס שטארבט מען? איר פארשטייט, מיט וואס שטארבט מען?! 18 כך מספר דוד ,זריצקי גשר צר, בני-ברק תשכט, עמ’ 29: (ר’ יוסף שואל את ר’ ישראל סלנטובמה אחיה אני? אם אתמסר כליל לעולם?. (ור’ ישראל עונהו:) … שמעתי מפי ידיד: אדם דואג במה יחיה, ובמה , ימותכבר יש לו? וכי כמה חייו של אדם – כהרף עין, ואִלו המיתה היא עולמית… מה שוה יותר? 19 בספר חפץ חיים על התורה… שנאמרו מפי … מרן ר’ ישראל מאיר הכהן … נערך ונסדר ע”י הרב שמואל ,גרינימן בני ברק תשיד, פרשת בלק, עמ’ ריג, במעשי למלך: ופעם אמר [החפץ חיים] בצחות לשונו, על מה שהעולם דואג ומיצר על מצב הפרנסה: עס איז שווער צו לעבען, ניטא מיט וואס צו לעבען. ואני שואל אותם – און צו שטארבען איז דא מיט וואס? והוסיף ר”ש : גרינימןלכל זמן אמר החכם מכל אדם – עת ללדת ועת למות. לא אמר עת לחיות, כי החיים כה קצרים, השנים חולפות ועוברות כ”כ מהר, עד שלא נשאר זמן-לחיות… ובספר חיי המוסר, מאמרים ופתגמים מרבותינו חכמי המוסר, נערך וי”ל ע”י חבר תלמידי ישיבת בית יוסף באוסטרובצה, אוסטרובצה תרצו, עמ’ קיז, סי’ צז, בשם ה’חפץ חיים’: העולם דואגים שאין להם במה לחיות, ומדוע אינם דואגים שאין להם במה למות. וכך מסופר על ר’ קלונימוס קלמן פרבר (נפ’ תשנז), תלמידו של החפץ חיים: מרגלא בפומיה בשם ה’חפץ חיים’: העולם דואג במה לחיות, ואני שואל: ובמה למות יש? (אברהם אליעזר ,סופר מליצי יושר, ירושלים תשסג, עמ’ 523, בשם מאיר עיני ישראל, עמ’ 167). 20וכן כתב ר’ חיים מאיר ברוין(תולדות חיים, ליום ז’ באדר, קונטרס אבל אם, סי’ כב, ירושלים תשכג, דף רכב ע”ב): אבל הצדיקים להיפך, המה דואגים תמיד עבור מיתתם ושיצטרכו ליתן דין וחשבון, וצדיק אחדבהתנצלותו אמר: העולם כולו מודאגים שאין להם במה לחיות, ואני דואג שאין לי במה למות – – –

“Whence Worry?” – On the Murky Trail Of An Aphorism

בין דין לדין by Yitzhak, of

[I am greatly indebted toWolf2191 and Mississippi Fred MacDowell for reading an earlier draft of this essay and for providing numerous valuable references.] This past Rosh Ha’Shanah, my friend A.F. showed me a collection of various homilies of the Rav related to the days of Awe, “prepared, translated and edited by B. David Schreiber”. While browsing through them, I noticed the following passage:

Every Jew must also ensure the continuity of future generations

(45) There is another dimension to the equation between man In addition to roots, a tree also .כי האדם עץ השדה ,and tree branches which form a panoramic vista. Chazal debate ,נוף has whether the roots of a tree ,אילן בתר עיקרו או בתר נופו if are more important than its expanse. A tree must have both roots and branches in order to exist and flourish. Likewise, it is insufficient for man to be merely involved in the past; he must also identify with the future. The roots are bound to the tree’s past; the flowers and branches relate to its future. Likewise, the bris yisroel comprises both past and future. Nowadays, Jews are concerned with the bris of the past, but in the days of antiquity, in the time of Avraham את אשר ישנו .and Moshe, they were concerned with the future Moshe was very troubled and .פה ואת אשר איננו פה עמנו היום wanted to ensure the continuity of the Jewish religion. ,man is bound to the past, nonetheless ,אדם עץ השדה Through he must anticipate the future and take all actions necessary to ensure that continuity. The past requires a future, and the future requires a past. Had Jews not identified with both the past and the future, the Jewish people could not have survived.

People often say incorrectly and sarcastically,

,העבר אין, העתיד עדיין, ההווה כהרף אין, אם כן דאגה מניין, The past is remote, the future has not yet occurred, the present is fleeting, why, then, should one be concerned?

Yahadus disagrees. Yahadus proposes:

העבר יש, והעתיד יש, וההווה גשר המקשר את העבר ואת העתיד. אם כן, יש לדאוג.

The past exists. The future exists. The present is the bridge between the past and the future. Therefore, one should be concerned.i

The first time I ever heard this “incorrect, sarcastic” aphorism was a decade or two ago, as a catchyhit song composed by Yossi Green and sung by Mordechai ben David (a contemporary cover of the song at a wedding). In an interview Green discusses the ,בקהלה with the Israeli magazine provenance of the lyrics and his composition of the song:

“הקריטריון שלי”, מספק יוסי גרין את הנוסחה, “אינו אם השיר יהיה קצבי או רגוע. הניגון צריך להיות מיוחד וחייב להיות בו חידוש מוזיקלי או קונספטואלי. זה המוטיב המאפיין כל שיר שלי. אתן לך דוגמא. כשהלחנתי את ‘דאגה מניין’, זה היה בתקופה שבה רווח בכל מקום המשפט ‘דונט וורי, בי הפי’ (אל תדאג, היה שמח). לאברמ’ל פריד הלחנתי באותה עת את ‘נישט געדאגהט יידן’ ולמרדכי בן דוד את ‘דאגה מניין’. זה היה בלתי שגרתי בעליל, משהו שכולם דיברו עליו”.

על ‘דאגה מניין’ יש לו גם סיפור, אחד מני רבים. “זאת באמת שאלה טובה, איך הגעתי למילים הללו”, הוא אומר כשאני תוהה על כך באוזניו. “אמי הייתה מאושפזת במצב לא טוב. רציתי להשמיע באוזניה דברים שייתנו מרגוע לנפשה. עיינתי בספרים הקדושים ומצאתי באבן עזרא את המילים הללו, שהן מילים נפלאות והקראתי לה מתוכן. הדברים נסכו בה עידוד רב. “כשבאתי הביתה, קראתי למרדכי בן דוד לביתי ואמרתי לו, יש לי מילים נפלאות לשיר. כשהשמעתי לו את המילים, הוא אמר לי, אני לא מאמין. איפה מצאת מילים כאלו. הוא תמיד קורא לי, ‘הנה יוסף בעל החלומות’. גם הפעם השתמש בביטוי הזה באומרו, מאיפה אתה מוצא את המילים הללו. כך הולחן השיר”.

Green’s attribution of the aphorism to Ibn Ezra is a common error; while there are, indeed, many relatively recent works that do so (one of which Green probably encountered), none provide a source, and it is fairly certain that this is a misattribution. Wolf2191 points out another apparent misattribution; Rav Baruch Epstein ascribes authorship to Shelah, but unfortunately provides no source:

ולפעמים כשהיה אבי זקני רואה איש שקוע בצער ודאגה, היה משתדל לפזר מעליו ענני העצבות ולהשיב רוחו ולהרגיע נפשו, והטעים לו דברי נחומים ותקוה, ובתוכם זכר את דברי השל”ה שכתב בענין מניעת הדאגה בכלל, כזה:

העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף עין ואם כן הדאגה מנין

והכוונה, כי אחרי אשר הזמן העבר כבר איננו, ואם כן איננו בדאגה עוד, והעתיד – איש לא ידענו, ועל כן אינו צריך להיות בדאגה עליו, וההוה ימשך כהרף עין, ומה ערכו ושויו של זמן קצר כזה כי נדאג עליו ..ii

As Wolf2191 notes, not only is our aphorism not to be found in Shelah, but on the contrary, Shelah is quite in favor of worrying:

גם יהיה דאגה בלבו. הנה צער ויגון שייך על העבר, שיצטער ויהגה על העבר דהיינו מה שעשה. ודאגה על העתיד, ידאג ויפחד מעונש עוונותיו, כי יש עוונות שהתשובה תולה כפרתן ויסורין ממרקין, כמו שנאמר (תהלים לח:יט) ,כי עוני אגיד אדאג מחטאתי’. ועוד שנית, ידאג ויפחד תמיד אולי הוא מקצר בחובת התשובה, בצער ובמרירות ובצום ובכי. וגם כי הרבה צער והרבה בכי, יזחיל ויירא, אולי לעומת זה הרבה אשמה ולא השלים חקו, ויבונן בגודל עבודת הבורא על יצוריו, וכי אין קץ לרעת הממרה את פיו. כל אשר יוסיף בעבודת ד’ ובדרכי התשובה, הלא מצער אצלו ויהיה למעוט בעיניו.iii

The aphorism is found, though, in a work by a contemporary of Frankfurt) יוסף אומץShelah, whom the latter esteemed – the , of Frankfurt דיין of Rav Yosef Yuspa Nördlinger, chief (5483 but gives ,”מליצה“ who mentions and explains a version of the no hint of its provenance:

ואכתוב עוד צרי ליגון מחלת לב תוחלת ממושכה על ידי מיעוט הבטחון והיא מליצה, לחזק לב האדם שיבטח בלב שלם באלקיו ולא יצטער כלל על מה שישיגהו בעניני העולם הזה וזאת היא המליצה:

אנוש מה תדאג ותעיין, העבר אין והעתיד עדיין, וההוה כהרף אין, אם כן דאגה מניין.

וזה פירוש המליצה: העבר איןולמה תצטער עלין הלא מה שעבר עבר ולא תוכל לשנות מה שכבר נעשה, והעתיד עדיין רצוני לומר עדיין עתיד לבא ולמה תצטער עליו והלא ישועת ד’ כהרף עין, גם אפשר שתצטער על עולם שאינו שלך כי שמא קודם באו עת הדאגה שעתה מצטער עליה יקחך ד’ לעולמך, וההוה כהרף עין רצוני לומר ההוה אין זמנו אלא כרגע ואם כן למה תצטער על דבר שאינו אלא כרגע ורצוני לומר אף אם זמן צערך ויגונך ארוך הלא כל רגע ורגע זמן בפני עצמו ואפשר שאחרי כלות הרגע ישתנה ענינו כמו שפירשתי העתיד עדיין.

אתה בן אדם כתוב זאת המליצה על לוח לבך ואז תפיק דאגותיך.iv

[From the Jewish Encyclopedia:

Hahn was the author of “Yosif Omeẓ,” which was published at Frankfort-on-the-Main in 1723 by Moses Reiss Darum, son-in- law of Joseph ben Moses Kosman. This interesting work treats of liturgical questions, of the most important moments of religious life, of education, charity, morality, the Christian holidays, and the civil calendar. It is written in a popular style; and short remarks show the author to have been a master of the Halakah. As such he was acknowledged by his contemporaries Isaiah Horowitz, author of “Shene Luḥot ha-Berit,” and Joel Särkes, author of “Bayit Ḥadash.” He expresses rational views in regard to pedagogics. He recommends adherence to the old rule given in Prov. xxii. 6, “Train up a child according to its way” (A. V. “in the way he should go”), and that the scope, method, and subject of instruction be adapted to the capacity of the child: it should not be compelled to learn what is beyond its comprehension. If not fit for the study of the Talmud, it should receive thorough instruction in the Bible, which is plain and wins the heart for the fear of God. In this work Hahn also tells of the troubles that befell the Frankfort Jews before and during the persecutions caused by Vincent , of their expulsion in 1614, and of their readmission in 1616.] was brought to my attention by Wolf2191, who יוסף אומץ The (Prague 5545) attributesהדרת אליהו also notes that the work it to “the early ones” and an anonymous “sage”:

והואיל דאתא לידן דברי הרב בעל עקרים הנ”ל … אזכור מה שפרשתי בזה בס”ד דברי התנא במס’ (אבות פרק א’) וז”ל

הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכו’ ואם לא עכשיו אימתי.

… ועתה לא באתי אלא לפרש הסיפא דאמר ואם לא עכשיו אימתי. אשר בזה נפלא ממני פירושו שעל איזה זמן אמר התנא בלשון עכשיו כאלו הזכיר קודם לזה איזה זמן מוגבל.

אמנם על פי דברי הרב בעל עקרים הנ”ל דיבר התנא דברי תוכחת מוסר. ונפרש תחילה דברי הרב הנ”ל שאמר לעיל וז”ל ואולם העתה עצמו אינו זמן על דרך האמת וכו’

רצונו בזה כי אין עת בעולם אשר יאמר עליו כי הוא זה עתה או יעלה במחשבה שהזמן זה הוא עתה. כי טרם יכלה מחשבת מלת עתה ממחשבתך אף שהוא זמן קצר מאוד מאוד. עם כל זה כבר עבר וחלף הזמן המעט הזה ונעשה ממנו עבר ואין זמן בעולם נמצא אשר תהיה וחל עליו זמן עתה אף במחשבה ופשיטא שלא יכלכלו הדבור לומר עתה כי טרם יפתח פיו לומר מלת עתה כבר עבר זמנו ובטל מחשבתו ונעשה עבר. ואם כן אין זמן עתה בעולם כי אם העבר והעתיד נפגשים זה בזה תמיד ואין תווך מבדיל בינותם.

וכבר ידוע מה שהביאו הקדמונים ז”ל. אמר החכם

העבר אין והעתיד עדיין אם כן דאגה מניין.

אך פן יאמר האומר אמת דעל זמן העבר אין לי שום דאגה ועל העתיד גם כן לא אדאג כמאמר החכם אל תצר צרות מחר. אך עכשיו הנה רע ומר לי. לזה בא התנא ואמר ואם לא עכשיו כלומר אם אין עכשיו בעולם נמצא על איזה זמן תדאג וק”ל:v

Returning to Yossi Green – he was actually apparently not the first to turn the aphorism into a song; it is claimed that it used to be sung in the great Yeshivah of Novardok:

סיפר הרב שנשאל מהו המקור של המאמר שהיו שרים בנובהרדוק “העבר אין והעתיד עדיין וההוה כהרף אין ודאגה מנין”, ופלוני אמר שהוא ב”אבן עזרא”, ולא מצאתיו אבל מקור המאמר נמצא בספר “פלא יועץ” (אות “דאגה”).vi

The ‘Rav’ (Rav Chaim Kanievsky) refers us to the celebrated by the ,פלא יועץ nineteenth century moralistic treatise Bosnian-Bulgarian Rav Eliezer Papo:

כתיב (משלי יב:כה) דאגה בלב איש ישחנה. ופרשו רבותינו ז”ל (יומא עה.) יסיחנה מדעתו, אי נמי ישיחנה לאחרים. ותרויהו איתנהו, שבתחלה ישתדל להסיחה מדעתו במחשבות טהורות וטענות מספיקות שיש ויש כדי לדחות הדאגה,

ואם לא יכול ישיחנה לאחרים, דהינו תלמידי-חכמים ואנשי מדע שידעו לתקנו בעצה טובה וידברו לו דברים המבטלים הדאגה ומישבים את הלב, כי כבר אמר החכם (מראה מוסר, ה) העבר אין, העתיד עדין, דאגה מנין, קום שתה יין. שאם הדבר כבר עבר מה יועיל בדאגה, האם יוכל להשיבו, ולא די לו רעת הרעה שארע לו אלא שיוסיף רעת הדאגה וחיי צער יחיה יסיחנה מדעתו. ואם הוא דבר שעתיד להיות, אם יש תקנה יעשה התקנה, ואם לא יש תקנה מה יועיל בדאגה, יבטח בשם ד’ וישען באלקיו זה כלל גדול להסיר הדאגה:vii

[The referral of the sufferer of depression to “men of science who will know how to repair him with good counsel and will speak to him words that will nullify the worry and settle his heart” is a remarkably modern-sounding endorsement of therapy.] While the earlier editions of the work, from its first publication in 1824 and on, that I have checked provide no source for the “sage’s” statement, a recent edition .מראה המוסר Yerushalayim 5767) refers us to something called) :בית עקד ספרים As described in

מראה מוסר, דער צוכט שפיגל, איין געטליך אונ’ וועלטליך ספר, שפריך ווערטר פאן אונזרע חכמים, מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג

A mere decade ago, I might have given up here, since I do not have ready access to a good library, but today, thanks to the incredible work of those behind HebrewBooks.org, the work is easily available with the proverbial click of a mouse. While the work is now rather obscure, it was apparently quite popular in its day, going through four printings in the seventeenth and eighteenth centuries. It is an alphabetical collection of miscellaneous aphorisms, moralisms and other quotable passages, in Hebrew and Aramaic, with Yiddish explanations, many from the Talmud, but many of much murkier provenance, our aphorism obviously among the latter.viii HebrewBooks has the third edition (Ovibach 5476):

אנוש אח קין. מה תדאג ותעיין.

בהפקד קנין. ורוב ענין

במשקל ובמנין. הכל הבל ורעיון.

העבר אין. והעתיד עדין.

וההוה כהרף עין. אם כן דאגה מנין:ix

Anyone can use HebrewBooks, but it takes Mississippi Fred MacDowell to point out that the other three editions (in addition to the Ovibach one) are available from the Jiddische Drucke collection at the Universitätsbibliothek Frankfurt a.M.:

Prague 5438x Frankfurt 5440 Zultzbachxi is פלא יועץ The claim that this is the (direct) source of the problematic, though, in light of the differences between the and adds ,”וההוה כהרף עין“ versions: R. Papo omits the phrase In any event, here the trail goes .”קום שתה יין“ the phrase is clearly not the מה”ר זליגמן אולמא מגינצבורג cold; while originator of these verses, I have been unable to trace them back any further, and so I pass the baton to the erudite readership of the Seforim blog: where and when does this aphorism originate?

נוראות הרב, חלק חמשה עשר, דרשות על ברכות מלכיות, זכרונותi ושופרות, קדושת יום הכיפורים, והגיונו של אדם, נערך, תורגם והוגה על ידי ב. דוד שרייבער, עמוד 97 מקור ברוך חלק ראשון פרק ג’ “החיים והלשון” סעיף ה’ עמודיםii שפט.-: שני לוחות הברית, מסכת יומא פרק נר מצוה, אות ס”טiii יוסף אומץ (פ”פ דמיין תפ”ג) עמוד קסח: – קשרiv הדרת אליהו חלק ראשון דרוש שני סימן ה’ עמודים לד:-לה. ד”הv ונשובה – קשר, קשר .דרך שיחה עמוד זvi פלא יועץ ערך דאגהvii it actually ,פלא יועץ viiiContrary to the citation in the as it is part of a ,ה and not א appears under the letter .אנוש larger poem beginning with the word מראה המוסר (אוביבאך תע”ו), אות א’ עמוד ה. – קשרix gives 374, but the title page explicitly states בית עקד ספריםx 438, as per the Universitätsbibliothek catolog. .has 493; the Universitätsbibliothek gives “ca בית עקד ספריםxi 1750”.