Hanna Itzhaki “אני החומר” Ceramic Artist חנה יצחקי קרמיקאית "אני החומר" חנה יצחקי - קרמיקה Hanna Itzhaki - Ceramics “אני החומר” חנה יצחקי קרמיקאית מבוא: גדעון עפרת צילום: אברהם חי עליזה אורבך דני זריהן נורית דגאי שגיא בן-יצחק “אני החומר” גרפיקה: חנה יצחקי עיבודי תמונה - דורית אמיר עיצוב, עריכה גראפית וקדם דפוס - אילאיל סיטון קרמיקאית עריכה תוכנית: גינת בסוק-יצחקי אילאיל סיטון עריכה לשונית: עידו בסוק חבירה ביד ובחרס גדעון עפרת 5 תרגום לאנגלית: שרון אסף חנה יצחקי - חיים ויצירה גינת בסוק-יצחקי 7 אמנות הווי מן תמונות שימושית חנוכיות ומסורת הטבע קרמיות © כל הזכויות שמורות ינואר 2008 95 71 53 43 21 אילאיל הפקות, תל-אביב 03-6243207 3 חבירה ביד ובחרס גדעון עפרת היה זה בקיץ של שנת 1951, עת נסעה חנה יצחקי קיצונית, היא דרשה לשמור על האופי של החומר, רעיון האמן בשירות הקהילה היה מובן לה מאליו, מקיבוץ אפיקים לירושלים, ובמשך שישה שבועות על הצבע הטבעי שלו”. חנה לא תחמיר, ובעבודות בין כחברת קיבוץ ובין כמי שהאמינה בכל מאודה למדה שם בקורס לקרמיקה אצל הדוויג גרוסמן. הקרמיקה שלה תאמר “הן” לגלזורה, אף כי תעשה באידאה של האמנות העממית. ב1957- פרסמה חנה הייתה אז בת 31, זה קרוב לשנתיים חברת זאת באיפוק. בה-בעת הקפידה על כריית החימר בעיתון הקיבוץ רשימה בשם “אמנות עממית”, ובה קיבוץ ומאז 1945 בישראל. למורה הייקית לציור לא עם תלמידיה באדמת עמק-הירדן ולא חדלה ניסחה תשתית רעיונית ליצירה קיבוצית אותנטית. היה ניסיון קודם במלאכת הקרמיקה, ואותו קורס לחנך לקשר חי בין היוצר לחומר. ברוח “גרוסמנית” במאמרה קראה ליצירה קיבוצית עממית בתחומי ראשון מסוגו מטעם מחלקת החינוך של המדינה דחתה את התעשייה החרושתית-ההמונית של מתכת, אריגה, קליעת סלים, רקמה, קרמיקה ועוד, הצעירה שינה את חייה. כי, משנוגעה במדיום הקדרות ובמונולוג בשם “אני החומר” קראה לקשר והדגישה את עקרון העבודה בחומרים מקומיים החימר, לא נפרדה ממנו עוד עד יומה האחרון, אינטימי עם החומר תוך גילוי תכונותיו האימננטיות. ואת ההסתמכות על דוגמאות הקשורות לעם לאורך חמישים וחמש שנים. עשרות שנים פעלה חנה יצחקי כקדרית, מבלי ולסביבה. “גם אצלנו יש כל התנאים והנתונים התמזל מזלה של חנה יצחקי ללמוד אצל מי שתנטוש את ייעודה החינוכי-קהילתי בבית-הספר לפיתוח אמנות עממית, חסרה לנו רק המסורת...” ֵשמוכרת כאם הגדולה של אמנות החרס בישראל. המקומי ובחוג האזורי לקרמיקה. לכל אורך דרכה בעבודותיה המוקדמות נשאה חנה יצחקי את גרוסמן, רעייתו של רודי להמן )מי שידריך את מצאה את שביל-הזהב בין האני לבין הקולקטיב, חנה ב1952- בבניית התנור לשריפת חימר, אותו ובשנות השישים אף התפשרה על יום אחד בשבוע המסר ה”גרוסמני” הבסיסי: צלחות, אגרטלים, תנור מוסק בעצים שישמש את חנה ואת חברי המוקדש כולו לחברים, לעומת חצי יום ליצירה כדים, קומקומים וכו’ מעוטי גלזורות. “הדגש צריך החוג לקרמיקה שייסדה באפיקים כבר ב1959-( עצמאית. כלי הקדרות שלה קישטו את קירות להיות על הצורה ולא על הברק החיצוני”, אמרה - אמנית ומורה מיתולוגית שהחמירה עם עצמה הקיבוץ, יצירותיה הוענקו כמתנות מטעם הקיבוץ, ב1965- – והאם לא מהדהדות בדבריה מילותיה ועם תלמידיה - הניחה את היסודות לקדרות והיא הציגה תערוכות בקיבוץ ובאזור )ב’בית אורי של הדוויג גרוסמן: “אני מחפשת צורה. )...( אני מקומית המושתתת על פשטות, חומר מקומי, דגש ורמי נחושתן’ שבאשדות-יעקב, ב’בית גבריאל’ מבקשת למצוא צורה שהגשימה את עצמה”? אך צורני, ויתור על קישוטי גלזורה ושמירה על זיקה שבצמח(. מאוחר יותר תשתתף חנה בתערוכות בהגיע חנה יצחקי לפרישה מוקדמת מעבודתה לקרמיקה מזרח-תיכונית קדומה. לימים, ב1985-, ארציות במוזאון תל אביב – ב’קראמיקה ישראל כמורה, עשתה צעד גדול והמירה את האמנות תאמר חנה יצחקי: “המורה שלי הייתה מאוד 70’ ובביאנלה הישראלית לקראמיקה )2000(. השימושית בפיסול קראמי חופשי ורב-פנים. חבירה ביד ובחרס 5 פרץ יצירתיות נבע עתה בשפע מתוך נפשה אחרות יש רישום הירוגליפי של דמויות ומנורה, דומה שבסינתזה בין ה”קדרית” ל”פסלת” נוצרו של האמנית הוותיקה, אשר בשפה תמימה, תבליטים ומבנים רב-כדיים של צריחים בגדדיים, מיטב עבודותיה של חנה יצחקי, כגון הדמויות-כדים חנה יצחקי - חיים ויצירה פרימיטיביסטית ופשוטה ייצגה עולם אישי, ששיאו רקע דמוי אהיל מזרחי )מנוקב באורנמנטיקה )מלך ומלכה כשני מיכלים חרוטיים המעוצבים הנראטיבי בתבליטים אוטוביוגרפיים המספרים את המזכירה אהילי נחושת( ועוד. בדקורטיביות מזרח תיכונית( או השעונים שאינם גינת בסוק-יצחקי סיפורה המשפחתי, תוך שהיא מקפידה לשמור במגמה ה”יהודית” של חנה יצחקי המאוחרת אלא צלחות ענקיות שעליהן השטיחה האמנית על נאמנות לאהבת האדם והטבע ולפשטות תולדות חיים השתלבה התמסרות לא פחותה לטבע. דווקא מבני עיר מזרחית )ירושלים?(, חומה ועוד, בסגנון הליכות אמנותיות. יודגש עם זאת: על העיקרון אם ראית על מדרכות קיבוץ אפיקים אישה עם בגיל מאוחר השתחררה מתוכה משיכה עזה ליפי ימי הביניים. באותו אופן, צלחותיה של יצחקי, הפוקנציונליסטי לא ויתרה כאשר גישרה בין כובע רחב שוליים, דוהרת על אופניים - ולימים הטבע ואונו: רימונים, כוכבי-ים, פרחים, ציפורים, ככל שאין בהן שאפתנות יצירתית, מעידות על ִהאובניים לבין הפיסול ובראה ממבני-כד צריחים, כושר גראפי וקליגראפי בעיטור הצלחת באותיות, על קלנועית - נושאת איתה ילדים או סלים, תמיד ציפורים ופיגורות. אצטרובלים... כוחות הפריון הטבעי עומדים ביסודו נחפזת ואינה נותנת דעתה די הצורך על האנשים של עיצוב האצטרובלים )חלקם גדולים במיוחד( ברישום מושטח של בנייני ירושלים, בדמויות היא גם נתנה דרור יצירתי לגרעין שנצרה בלבה שבדרך - זאת הייתה חנה הקרמיקאית. כפרח רב-חושניות שאינו אלא ביצת זרעים, או מחוללות מופשטות, בתצורות צמחייתיות, מהבית הדתי-אורתודוכסי שבו גדלה בגרמניה, חנה נולדה ב1920- בחוות הרמנסברג שעל יד הכפר ביסוד עיצוב החמנייה עתירת הזרעונים, או בבסיס בציפורים ועוד. דגש רישומי ומבע מונוכרומי כאשר התמסרה לעיצוב חנוכיות בחימר. בביקור ויזנט בדרום גרמניה, לרצי לבית דים )1985-1895( המשיכה לתרמילי עצים למיניהם, לאבקנים מאופק מאפיינים את מעשי צלחותיה של האמנית, במוזאון ישראל בירושלים, שבו התרשמה מאוסף ולרב ד”ר יקותיאל יעקב נויבאואר )1945-1895(. “תמנוניים” וכו’. חושניות ואף יצריות אלו של מושאי נמל-האם שממנו שייטה. החנוכיות, נתפסה במיוחד לנרות השמן מהחרס. הבית היה דתי עם נופך חסידי, ועם זאת ציוני מכאן ואילך החלה ליצור חנוכיות המושתתות על הטבע, שמרביתם מסביבת האמנית בעמק-הירדן, חנה יצחקי לא הקצינה ולא הגזימה. יצירתה ומודרני ברוחו. אחיה ואחותה הגדולים עלו לישראל ַשמונה “נרות חרס” זעירים )ו”שָמש”(, כשהיא התגלגלו עד למזרקות הקרמיקה שיצרה חנה הקראמית חתומה לכל אורכה בצניעות, בהגינות, עוד לפני המלחמה, אביה ואחיה הצעיר נספו מעטרת את “קיר” החנוכייה בדימויי ירושלים יצחקי בהשראת מזרקות חרס ערביות הנמכרות ביושר פנימי ובאהבה לחומר, למדיום ולאדם. היא במחנה הריכוז ברגן בלזן, והיא, שתי אחיותיה ואמה העתיקה, בית-המקדש, חומות העיר, שערים, צדף ִבעוג’ה אשר על כביש הבקעה. נאמנה לשורשיה יצרה אמנות-חרס ידידותית, כפי שמעידות בובותיה ניצלו ועלו בנפרד לאחר המלחמה. ועוד. נטייה ים-תיכונית ומזרחית בלטה בחנוכיותיה הקדריים-הפונקציונאליים, היא עיצבה את העממיות, עתירות החן וההומור, ובהן טיפוסים של )מדי שנה בשנה הקפידה על עיצובה של חנוכייה מזרקותיה כמיכלים בתוך מיכל, עת המים מפכים בני עדות שונות ודמויות מן ההווי יהודי. במושאי שורשי המשפחה חנה על האופניים - צללית בעיצוב גינת חדשה(: “חנוכיית המכבים” שלה, נטולת כל ציפוי מ”כד” או ממערכת צמחייתית של “כדים” אל החרס שלה היא האירה פנים לאדם ואישרה את ובגווני אדמה בלבד, עומדת בסימן חמש דמויות קדירה גדולה, והמזרקה כולה כמוה כגוף וגטטיבי מעשה האמנות כמעשה הומניסטי, שמן העפר בא אביה של חנה היה הרב ד”ר יקותיאל יעקב נויבאואר חקלאית, שהכשירה צעירים שהתעתדו לעלות לארץ ספרי יקותיאל נויבאואר: בצדודית ארכאית, בסגנון אשורי קדום. בחנוכיות חושני. ואל הלב נכנס. מלייפציג, אח בכור לשמונה בנות. אביו, סוחר יהלומים ישראל, ובהם משה אונא, מחלוצי הקיבוץ הדתי בארץ תולדות דיני הנישואין במקרא ובתלמוד שעשה תשובה בהשראת חסידות בעלז, הקדישוֹ לתורה. וממנהיגי ‘הפועל המזרחי’ )לימים המפד”ל(. מאגנס, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1994. הוא שודך לרצי בת למשפחת דים, מן העיירה פשבורסק כאן נולדה חנה, הילדה הרביעית במשפחה. החיים זוהי עבודת הדוקטורט שלו, שהתפרסמה במקור שבמזרח גליציה )אז חלק מן הקיסרות האוסטרו- בחווה בחסות הרמן האב לא היו לרוח משפחת נויבאואר בגרמנית ב1920- הונגרית(. את השניים הפגישו הוריהם, כמנהג הימים הצעירה, ששאפה לעצמאות וביקשה לאפשר ליקותיאל ההם, אך רצי התאהבה ביקותיאל הצעיר בן ה17-, והם הרמב”ם על דברי סופרים הלמדן ואיש הרוח לפתח את כישרונותיו המחקריים. נישאו ב1914- )לא לפני שהחתן המיועד סיים בחינות מוסד הרב קוק, תשי”ז )1957( בתבונתה ובנחישותה הובילה רצי למציאת משרת מורה בגרות, כדרישת אבי הכלה(. בעבורו בסמינר למורים היהודי בווירצבורג, לשם עברה משפחת נויבאואר הצעירה חיה בצל קורתו של האב המשפחה ב1923-. על יקותיאל נויבאואר: הרמן בלייפציג, שם למד יקותיאל, שכבר היה מוסמך בווירצבורג למדה חנה בבית ספר יסודי ואף הצטרפה ILBA-Israelitische לרבנות, תורת המשפט ושפות שמיות באוניברסיטה. Lehrerbildungsanstalt Wurzburg בגיל 23 קיבל תואר דוקטור בהצטיינות. רצי הייתה אשת לתנועת הנוער “עזרא” המקומית, שאביה היה ממעצבי 1864‑1938, by the Alumni of 1930‑1938, מעשה בעלת רוח עצמאית, נוטה לרציונליות ולתפיסה דרכה. ed. Max Ottensoser and Alex Roberg, מודרנית של חירות האדם ואחריותו למעשיו. החיים יקותיאל נויבאואר היה מרצה בולט בסמינר והשפיע על 1982 , p. 126‑132 בכפיפה אחת עם החותן הדומיננטי והגיסות הרבות היו תלמידים רבים, שהגיעו אליו מ’ישיבות’ מעולות, מבתי קשים לה. מדרש לרבנים ואף מאוניברסיטאות. שמע תהילתו הגיע פרופ’ דן מכמן, “רוח ‘המזרחי’ ובית-המדרש לאחר המלחמה, ב1918-, רכש הרמן נויבאואר את חוות עד לבית המדרש לרבנים האשכנזי באמסטרדם, והוא לרבנים ולמורי דת באמסטרדם”, ספר השנה הרמנסברג שליד רגנסבורג )הקשר לשם הרמן הוא הוזמן לשם לשמש כרקטור. בתנאים הכספיים שהוצעו של אוניברסיטת בר-אילן, מדעי היהדות ומדעי מקרי(. המשפחה הצעירה, שהיו בה כבר שלושה ילדים, לא ששה המשפחה לעבור, אך ב1933-, כאשר גבר מאוד הרוח, כ”ח-כ”ט, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן עברה איתו ועם אחיותיו של יקותיאל למקום החדש, האיום האנטישמי )ובעקבות מכתב איום שקיבל האב, תשס”א, עמ’ 58-41 שנועד לספק מזון ובו-בזמן להגשים את חלומותיו שיהדותו ניכרה היטב במראהו( - קיבלו את ההצעה וכל של הרמן למשק פרטי ולישיבה שבראשה יעמוד הבן המשפחה עברה לאמסטרדם. מאז היה יקותיאל הדמות יקותיאל. כוונותיו עלו בקנה אחד עם מגמת הטיפוח של המרכזית והמובילה בבית המדרש לרבנים. המלחמה חלוצים דתיים ברוח “תורה ועבודה”, ונוצרה במקום חווה קטעה את פועלו. 6 חבירה ביד ובחרס חיים ויצירה 7 כשהייתה חנה בת שלוש עברה באוקטובר 1943 נתפסה המשפחה על בשנים הראשונות בארץ היו חייה מורים ומבוגרים בהנחלת הלשון המשפחה לווירצבורג, שם קיבל אביה ידי הנאצים במשלוח האחרון של יהודי קשים במיוחד.