Prof. Marc B. Shapiro response to Rabbi Chaim Rapoport In response to Rabbi Chaim Rapoport’s recent response to Prof. Marc B. Shapiro’s response to Rabbi Zev Leff (see original review), Prof. Marc B. Shapiro has shared with the Seforim blog his original response to Rabbi Chaim Rapoport from several years ago. ועש”ק פרשת בא תשס”ד לכבוד ידידי אהובי הרה”ג החסיד המפואר, איש חמודות ונדיב לב, אוצר בלום לתורה ולחכמה, מוה”ר חיים ראפפורט שליט”א, אב”ד דק”ק אילפורד יע”א אחדשה”ט באהבה נאמנה תחילה אני מודה למע”כ על טירחתו לכתוב לי ולהעיר על דבריי הפעוטים . וכעת אבא לעיקר הנידן במכתבו, וטרם אתייחס לטענתו במישרין, הנני מצהיר שדבריי בזה הם כיהודה ועוד לקרא, שהרי רבנו הגר”א, אשר כל רז לא אניס ליה, כתב בפירוש שהרמב”ם מכחיש את הקמיעות והשמות, ואנן מה נענה אבתריה. וכל הנידון אינו אלא האם אפשר למצוא את זה במפורש בדברי הרמב”ם. ויאמין לי ידידי, כי אני זהיר מאד בכל לשונותי, ולפני שאני כותב דבר בשם הנשר הגדול יושב אני שבעה נקיים, ורק אח”כ הנני מעלה את הדיו על הנייר. וכמובן, מוכן אני להודות שטעיתי, כי אין אדם תחת השמש שיכול לומר שלא שגה, ולא אפונה כי יש בספרי דברים הצריכים תיקון, ושגיאות מי יבין, כל קבל דנא מחזיקנא טיבותא לך אם יעמידני על האמת, ואת .הצריך תיקון אשוב ואתקן, אבל בנידון דידן, אינני חושב שטעיתי כתב האג”מ שהרמב”ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים, ובפירושו לסוטה ז, ד כתב הרמב”ם נגד אלה הטפשים שכותבים קמיעות ושמים בתוכם שמות קדושים ושמותיהם של מלאכים. זה פירושו של קמיע. וכשהאג”מ כותב “שמות קדושים” כוונתו לאלו השמות שנזכרים ע”י גדולי אשכנז, ולפי דעת הרמב”ם הכל הבל ואלו הכותבים קמיעות טפשים הם כי בדו מלבם כל השמות הללו, שמות ה’ ושמות מלאכים, ורבים הם וא”א לפורטן. ובספרי כתבתי שהרמב”ם שלל את כחם של שמות המלאכים ושמות קדושים (או “קדושים”) ואכן בפיהמ”ש ובמו”נ ברור .מללו, וראה גם בפירושו של הרב קאפח להלכות מזוזה פרק ה אות יד נכון, כמו שכתב כת”ר, שהרמב”ם אינו שולל בפירוש את סגולת השמירה של שם המפורש או א’ משמות ה’ הנמצאים בתורה. אולם. כל מי שמכיר את דרכו של הרמב”ם יודע שמושג זה ממנו והלאה, וע”כ במבט לשעבר הנני מודה שכדאי היה לי להאריך קצת ולכתוב שאע”פ שהרמב”ם אינו שולל בפירוש את כח השמירה של שם המפורש, בכ”ז לפי הפילוסופיה שלו והשקפת עולמו אין מקום לרעיונות כאלו, כמו שהבין הגר”א ובעל שומר אמונים (א, יג) וכל אלו שהעמיקו בדברי הרמב”ם בלי יוצא מן הכלל, .וע”כ תמהתי על האג”מ והנני בזה ידידו מוקירו דושה”ט באהבה, מודה ומכיר טובה על .ענותנותו וטוב לבו לעיין ולהעיר בדברי מלך שפירא Rabbi Chaim Rapoport on Prof. Marc B. Shapiro and Rabbi Zev Leff In response to Prof. Marc B. Shapiro’s recent response to Rabbi Zev Leff (see original review), Rabbi Chaim Rapoport has submitted the following letter exclusively posted at the Seforim blog. בס”ד. שלהי חודש תמוז ה’תשס”ז לכבוד הרבנים מנהלי ‘בלוג הספרים’, וכל העוסקים במלחמתה של תורה לשם שמים, ה’ עליהם יחיו ויחיינו מיומים בקשר להמחלוקת שפרצה מחדש בין המשפתים, בענין שיטת הרמב”ם ע”ד פעולת השמות הקדושים והטהורים, אף שאינני רוצה להכניס ראשי בין הרים גדולים[1], אבל הנני בזה כמעיר ובא לפני חכמים, להביא לכללות שיטת פרופ. שפירא סמוכין, מדברי הגאון יעב”ץ בספרו ‘לחם שמים’. בפירושו ‘לחם שמים’ עמ”ס סוטה פרק שביעי כתב היעב”ץ על דברי הרמב”ם בפיהמ”ש שם משנה ד[2] בזה”ל: “לכאורה יראה מלשונו זה, שהי’ [הרמב”ם] מהביל כתיבת קמיעות לגמרי, ואם כן נגע ח”ו בכבוד חכמי התלמוד. ועיין מה שכתבתי ב’עקיצת עקרב’, משם תראה קצת התנצלות על מה שכתב גם בספר מורה נבוכים מענין זה כדומה לזה. אך מה שהפריז על המדה בענין באור שם המפורש, עם שהאמת אתו בזה שכן קורין חז”ל לשם הוי”ה ב”ה, אבל ניקודו ודאי צריך למסורת עכ”פ כמו שנראה בבירור בכמה מקומות בתלמוד, ביחוד ביומא ובפ”ד דקידושין וזולת. דוק ותשכח . וכמדומה שהי’ חושב גם כן משתגע למי שעוסק בידיעת צרופי שמות וכן שם בן ע”ב וכ”ב (והמה מוזכרים בתלמוד שהפליגו חז”ל בשבח היודעם וזהיר בהם) והדומים הידועים ומקובלים ליחידי סגולה, והנם אצלו נחשבים מהבילים ומשוגעים חלילה. אבל מחשבה כזאת היא חסרון ידיעה מסתרי תורה ודאי והעדר קבלה שלא זכה אלי’, היא שגרמה לו לשום במלאכי ה’ תהלה, שרי לי’ מרי’ וימציא לו מחילה. ופעולת השמות אמנם מפורש במקרא [3] מאז בעלי המגדל ידעו מזה כמ”ש (פ’ נח יא, ד) ‘ונעשה לנו שם’ (אלא שרצו להשתמש בו לפנייה חיצונית, לכן לא עלתה בידם, ע”י בלבול שפתם נתבטלה, לולי זאת היתה מחשבתם מתקיימת, כי חכמים גדולים היו כמ”ש בס”ה) בסוד ‘ויעש דוד שם’ (שמואל-ב ח, יג), המ”י [=המשכיל יבין]”. עכ”ל היעב”ץ. מלשון היעב”ץ וסגנונו נראה בעליל, שהרמב”ם לא האמין בכח השמות וביטלו כליל, וזאת בגלל שהי’ לו חסרון מסורה, העדר הידיעה בחכמת .האמת וסודות התורה על דבר “העדר הקבלה” של הרמב”ם – ראה גם מ”ש היעב”ץ בספרו] ‘מטפחת ספרים’ פי”ד המדבר “במעשיו הגדולים של הר”מ ז”ל ומדותיו האלקיות, כן הודיע גם בספר צדה לדרך בהקדמתו. גם האר”י ז”ל גלה עמוקות בסוד אחיזת נשמתו כי גבהה מאד, יעוין ספר הגלגולים. לכן חובה ודאי להפך בזכותו, ולא לתלות בי’ בוקי סריקי דספר מורה נבוכים[4], כי אמנם זולת זה כל חבוריו בתורה ובאמונה, ממנו יתד ממנו פנה. כולם נכונים למבין וישרים ליודעי בינה. חוץ איזה פרטים ומעטים, שלא יפלא אם שגה בהם מחסרון קבלה[5], ושכל אנושי עלול לחטוא, גם מבחר מין האנושי טעה איזה פעמים, לכן לא יחסר ממעלתו דבר. בפרט דרחמנא לבא בעי, וכל כוונתו ז”ל היתה לטובה, וכל מגמתו .[”לחזק מוסדי הדת בכבוד ובברכה לכל העוסקים בפרפראות לחכמה, יישר חילכם לאורייתא – הן הן גופי תורה, עלי ה’בלוג’ לא יבולו, ותורה יבקשו מפיהו הרב חיים רפופורט .’לונדון, אנגלי נ. ב. לתועלת הרבים הנני בזה להעתיק קטע ממכתבי ששלחתי בשעתו לפרופ. שפירא כצורתו וכצלמו: ב”ה. ג’ שבט ה’תשס”ד שלום לרחוק בגשם וקרוב ברוח, ידידי ורעי, ברכה על ראשו תנוח, חוקר חריף ובקי, משנתו קב ונקי, מפענח צפונות ופותר תעלומות, קנה לו חבר, עט סופר מהיר, הרב דר. מלך שפירא שליט”א . ספרך על קצה הגבול של התיאלוגיה (האורטדוקסית), בו הבקיאות והחריפות משמשים בעירבוביא, קנה שביתה על שולחני, באמת – אוצר בלום של תורה ומחקר מדעי. וכבר הודעתי לחברים מקשיבים לעצתי, שעליהם לקנות את הספר היסודי, – גם זקנים שכבר קנו חכמה, גם מתחילים שיודעים לדבר בדברי תורה. ובעז”ה אם ירשה הזמן אכתוב דברי סקירה וביקורת כפי מסת ידי, אבל עכשיו באתי לפרש שיחתי, לבאר ביתר פירוט את שאלתי. ובהקדם: בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ב סימן קמא, ענף ג, עמוד רלט) כתב לאמר “שגם הרמב”ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים, ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה, ורק מה שסוברין שהנחת המזוזה בפתח הבית היא לשמירה גשמית דהנאת עצמן הוא בטול המצוה, ולכן שלא במקום המצוה אף ששם נכתבו לשמירה דקמיע אין בזה גרעון וחסרון לכתיבת הפרשיות והנחתן בפתח הבית למצוה, כדחזינן דפסוקים ושמות הם דברים שיש בהן ענין שמירה אף להרמב”ם ממה שכותבין בצד השני, שא”כ יש להבין מזה שגם הפרשיות יש בהו ענין שמירה אף שלא מצד המצוה, ומ”מ מודה הרמב”ם שאין בזה בטול וגריעותא להמצוה דאף דאיכא בה גם שמירה עכ”פ הוא מניחן בפתח למצוה ולא לקמיע, א”כ גם כשכותב אחד את הפרשיות לקמיע מה בכך הא כן הוא האמת שאיכא בהו ענין שמירה. ולכן אין למילף שהרמב”ם יאסור שם לכתוב פסוקי הפרשיות לקמיע כשמניחים במקום שלא שייך ענין מצות מזוזה, דאין ראי’ שסובר דאסור להאמין שכתיבת פסוקים ושמות יועילו לשמירה בכלל ואף לא שפסוקי הפרשיות יועילו, היפוך מה שמפורש בגמרא בשבת דף סא שהיו כותבין קמיעין מענינות הרבה ויש בהן משום קדושה ואיפסק כן ברמב”ם פ”י מס”ת ה”ה [הקמיעין שיש בהם ענינים של כתבי הקודש אין נכנסין בהן לבית הכסא אלא אם כן היו מחופות עור], וגם בכאן אינו כותב שהן טפשין שמאמינים בדבר שאין להאמין, אלא כתב שהן טפשין במה שמבטלין המצוה שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם כאילו הוא .”קמיע שזהו הטפשות וגם איסור גדול לדעתו ובספרך אשר כתבת (עמוד 157 בשולי הגליון) ציינת, לדברי האג”מ הנ”ל כ”דוגמא מדהימה”, לאי-ידיעתו של הגרמ”פ זצ”ל בספרי החקירה, של הנשר הגדול בעל משנה תורה. כתבת שהרמב”ם שולל בפירוש את כוחן של השמות הקדושים, לשמור מפגעים רעים ושאר מרעין בישין. (1) בפיהמ”ש סוטה פ”ז מ”ב ו(2)במו”נ ח”א פס”א. והנה, כפי שכבר אמרתי: לית דין צריך בושש, שאם באנו להביא ראיות ואותות, לאשר דברנו ולקבעם במסמרות, מוכרחים אנו לתוקף של יתד בל תמוט. אמת נכון הדבר, שלפי השקפת עולמו ה’רציונליסטית’ של הרב המורה, קשה למצוא ‘מקום’ בהגיון, לפעולה על-טבעית של שמות העליון. גם מצינו בספריו דברי ביקורת חריפים, דברים כדרבונות כחיצים יורים, כנגד בעלי הקמיעות למיניהם, ביד החזקה הל’ מזוזה ובספריו הנ”ל שציינת אליהם. אבל הנידון עלי’ עמדתי היתה, האם שלל הרמב”ם בפירוש את השיטה, המייחסת כח שמירה נסי לשמות ופסוקים, וע”ז טענתי שבמקומות שהזכרת אין הדברים מפורשים. ניתי ספר ונחזי: בפיהמ”ש שם קאי על מה ששנינו בסוטה, “במקדש אומרים את השם ככתבו”, וע”ז כתב: “וכתבו [=השם ככתבו] הוא מה שנהגה מן יוד הא ואו הא, וזהו שם המפורש המרומם, דע זה, ואל תטריד את מחשבתך במה שהוזים כותבי הקמיעות וטפשי בני אדם”. וכוונתו במ”ש [“ואל תטריד את מחשבתך וכו'”] פשוטה, דכנגד הטפשים דיבר המורה, כלפי שאמרו בעלי הקמיעות, שהשם המפורש מרובה באותיות. לפי דבריהם שם בן ד’ קדושתו פחותה, משמות המרובים באותיות שחיברו לשמירה, “השם ככתבו” הינו שם ארוך בכמות, ולא שם הוי’ שאין בו אלא ארבע אותיות.